יום שישי, 16 באוקטובר 2015

נס שקרה לי הבוקר (הציור השבועי לילד)


יצאתי הבוקר לרכיבה בסובב הבית ובפעם הראשונה מזה ארבעה חדשים, מאז הפציעה המפורסמת, גנבתי כמה שבילים ודרכי עפר בשולי העיר. הטבע שמח מאד לראות אותי חוזר ושלח לקראתי משלחת קבלת פנים חמה. על השביל התפתל לו גוזאנו ארוך וחלקלק שחייך אלי בחריצת לשון וסיסֶס לי בצורה מעצבנת. אמה-מה, אני לא עשו אותי באצבע. מיד הבנתי שהוא מסָסֶס לי  "ססססימָשְךָ... אני גוזאנו פלסססתִינָאִי..." והבנתי שאיזה ישמעאלי השליך אותו לעברי בגלל שביבי רוצה לכבוש את אל אקצה או משהו. מייד עצרתי ותרתי סביבי, חיפשתי מאחורי כל עץ רענן אחר השאהיד המסתתר, אבל לא מצאתי אותו. (ואתם ילדים, חפשו את השאהיד הנעלם, מצאו אותו, נטרלו אותו, זיינו את אמא שלו, וקסחו לו את הצורה. צבעו יפה את הציור בצבעים פסטורלים של עתיד ורוד ושלחו למערכת. פרסים לזוכים)
מאחר ובגלל השמש הזורחת לא לקחתי אתי הבוקר את המטריה לרכיבה, שלחתי ידי לעבר המאצ'טה בחגורה אבל מסתבר שלא לקחתי אותה הבוקר. את הנונצ'קו והנינג'ה אני עדיין מתכוון לקנות, אבל אני מתכוון לכך כבר מאז היותי בן 16 וטרם הספיקותי, את מלאי הפלפל השחור גמרתי בסוף השבוע האחרון על steak au poivre (שהיה מצוין, אגב, והמתכון יפורסם בשבוע הבא), והגז המדמיע נוטרל/חוסל ע"י גז צחוק. אפילו מזרק נגוע ב HIV לא היה לי (ותחשבו על הרעיון הגאוני! מדביקים את השאהיד באיידס ומשחררים אותו להדביק ולחסל את כל הקן. כמו הדברת נמלים). לא נותר לי אלא להשתמש בנשק יום הדין ושלפתי את האזניות מהטלפון (אני תמיד רוכב עם מוסיקה), הפעלתי את הנגן על תיקית שירי גבורה והשמעתי בפול ווליום את "עם ישראל חי" ו"לא לפחד כלל". שידע השאהיד שאיתי לא מתעסקים. הוא הבין מיד עם מי יש לו עסק, התחרט וברח עם זנב בין הרגלים, וכך ניצלתי אני מארוע טרור אכזרי ובא לציון גואל.
אהה... כן... אני יודע גבירותי ורבותי, קוראות וקוראים נכבדים, אני יודע מה אתם חושבים עכשיו – הוא סתם מפנטז עם הדימיון המזרחי שלו, אתם אומרים. אבל לא, אני לא מפנטז והדימיון שלי הוא מקסימום מזרח אירופאי וזה לא משהו. ויש גם הוכחות בידי – תמונת סלפי שכמובן דאגתי לצלם. אני הגוזאנו. וחוץ מזה העובדות מדברות בעד עצמן – עובדה שחזרתי הביתה בשלום, ללא פגע. לא נס?


נכתב באוקטובר 2015, בעיצומם של ימי האיתיפאדה שחשבו שתהיה השלישית אבל היא רק אינתיפאדה 2S


יום ראשון, 21 ביוני 2015

Déjà Vu - משחקי מחשב

דז'-וו 1
אי שם לפני כ 25 שנה מישהו התאבד בקפיצה מגג בי"ח קפלן. למחרת, יושבים שני רופאים בחדר המנוחה בחדר ניתוח כשאחד – פניו לעבר החלון והשני - גבו לעבר החלון. פתאום נזעק זה שפניו לחלון, עיניים קרועות לרווחה לעבר החלון וקורא – "יוו!!, מישהו קפץ!!! " עונה לו חברו (שאין לו עיניים בגב) – "לא... זה היה אתמול..." אלו היו שני מקרי התאבדות בקפיצה יום אחר יום, ותשמרו לעצמכם את ההערות הציניות המתבקשות

דז'ה וו 2
בערך באותה תקופה, יום אחד כשאני תורן במחלקה. זוגתי שתחי' מתייצבת במחלקה עם ילדה כבת 6 (שהיא במקרה גם הבת שלנו), כשפניה (של הילדה) מכוסות דם והסנטר פתוח. העינין טופל. כעבור כשבוע, אני שוב תורן, ניגשת אלי אחת האחיות ואומרת – "אשתך כאן עם הבת שלך, והיא נפצעה בפנים" ואני עונה לה "לא, זה היה בשבוע שעבר". בפעם הראשונה פתחה את הסנטר בבריכה ובשניה חתכה את הלשון כתוצאה מ... נפילה מאופניים... (ענין של מסורת משפחתית עוד מבית סבא) ופציעה עקב נפילה מאפניים מביאה אותנו להמשך.

דז'ה וו 3
זוכרים את אותה פציעה חורפית בברך שהצריכה תפירת הפצע, לפני כחצי שנה? אז, בנסיבות הפציעה ההיא היתה במיון אחות צעירה שלא הכירה אותי. חלפה חצי שנה, אני שוב במיון, הפעם עם שבר ברגל, והאחות הפעם – אותה אחות מאז. היא מסתכלת עלי, חושבת רגע, מהססת קצת ואומרת "רגע, אתה לא זה מהאופניים?" "אופניים, זה היה לפני חצי שנה..." עונה לה מישהו בסביבה
אז ככה זה בחיים. אחרי 35 שנה של עבודה ב"קפלן", אני לא "הכירורג ההוא ש..." או כל הגדרה אחרת המתייגת אותי עם הקשר הכי הכי שיש לי אל ביה"ח וחדר המיון, אלא פשוט "זה מהאופניים".

***

 
יום ששי בצהרים, בשכונה החרדית של רחובות כבר מסיימים את ההכנות האחרונות לשבת, ריח של רגל קרושה באוויר. הרגל מהנפילה הבוקר כואבת בצורה חשודה.
טיול רכוב על כסא גלגלים במסדרון הארוך, העלאת זיכרונות עם טכנאי הרנטגן על התרסקויות אופניים ושברים אצל טכנאי רנטגן אחד שריסק את רגלו בירידה מתל גזר, והתוצאה על המסך – שבר בעצם השוקית ואני שוכב על אותה מיטה שדובי שכב עליה לפני כמה שנים.



27.5 אינץ',  שיכוך מלא, שלדת קרבון, full XTR
אל תנסו את זה בבית





זכרונות אהבה מקפלן



במערבונים תמיד נותנים בשלב הזה לשתות בקבוק ויסקי. אני מסתפק ביין

שבר ברגל זה לא ביג דיל בשביל לכתוב עליו פוסט בבלוג, אבל הוא  משבית אותך לכמה שבועות. פשוט אי אפשר לדרוך על הרגל. אז זה מותיר אותך להשתעמם ולהעביר זמן מיטה בין ספרים שממתינים כבר כמה שנים, טלוויזיה, וגם נסיונות להנציח את הרגע באמצעות צילומי סלפי ואיורי מחשב.
אז חבל להכביר מילים, כי כבר אמרו שתמונה אחת שווה אלף מילים.

משחקי מחשב

I want to ride my bicycle



2 I want to ride my bicycle


אבל מותר לפנטז





...ולאלתר ולדמיין



אבל בפועל - להתראות חברים!

אני השבת משלים שעות מנוחה. וגם בשבת הבאה, וזו שאחריה, וזו שאחריה....


והולך להתקלח כאילו שהזעתי היום מי יודע מה

דז'ה-וו 4
כעבור שבוע בדיוק, שוב עולים ריחות התבשילים לשבת בקריית קרעטשנף הרחובותית וממש תוך כדי כתיבת והגהת הרשומה הזו מגיעה הודעת ווטסאפ מאהרון, ז"א מהבן של אהרון. אהרון התרסק הבוקר וההמשך ידוע.

עוד ניקוב בכרטיסיה

וכמו שאומר שמחה, עוד ניקוב בכרטיסיה של קפלן. עוד מעט מגיע ל-10 ניקובים וזה העלאה משמעותית במשכורת.

רק בריאות!


יום שלישי, 3 בפברואר 2015

סלפי בבוץ - הגירסא המאוירת


אולי מתוך הזדהות עם השארלי-הבדו והאיורים שלו, אולי לא. בכל מקרה התקופה שהייתי מנוטרל אחרי ההתרסקות האחרונה לא חלפה בלי תרומה לבלוג. אז מה אם לא רכבנו מאז? אז מה אם לא היו תמונות חדשות? את הזמן ניצלתי כדי לתאר את הרכיבה האחרונה באיורים המבוססים במקור על איור שמצאתי פעם ברשת והשאר זה מנפלאות הפוטושופ. והכישרון כמובן. הכישרון המשולב בצניעות.
חלק מהאיורים שימשו לאחרונה בתור תמונת פרופיל מתחלפת שלי בפייסבוק, כך שחלקכם כבר ראו אותם.
***

זה התחיל עם רכיבה חורפית בטמפרטורה מינימלית של מעלה אחת. קור בסיגנון אלפיני. דימיינו הרים לבנים עם מרחבים מושלגים, חליפות סקי וכיו"ב, אבל הסתפקנו ביער אשתאול עם שכבת כפור לבנה דמוית שלג.



זה המשיך בירידה המוכרת מנווה שלום, שהיתה הפעם בוצית למשעי והשילוב בין הבוץ הדביק והקולי'ס העמוקים החרוצים בשביל הוליד התרסקות, שגדי שרכב מאחורי, הגדיר כספקטקולארית.




אבל לא רוכב עשוי ללא חת כמוני ישבר. המשכתי לרכוב מצופה בוץ משפיץ נעל (חדשה) ועד קסדה כשכתם אדום של נוזל דביק הולך ומתפשט על הבוץ באזור הברך השמאלית, ומשאיר חתימת DNA כאילו אין מחר.


בבית, במקלחת, הכתם האדום הזה נשטף, התערבב עם המים והסבון והתגלה כביטוי לפצע קרוע ועמוק בברך.





הפצע הזה הביא אותי להפקיר את עצמי ראשית בידיה של זוגתי שנטלה את ההגה בידיה (ומסיבות מובנות אני לא מרשה לעצמי להנציח את המעמד בו אני יושב לצידה כשהיא נוהגת) ואח"כ בידיו של תורן הטראומה במיון וזה כבר יותר חמור אפילו מהסצנה במכונית. כמתבקש, הוריתי לו מה לעשות, הנחיתי אותו בתפירה וברקמה והוא תפר, רקם, גזר ושיחזר את הברך וקינח עם דו"ח המסתיים בשבלונה הרגילה "ביקורת המוסטזיס, תפרי וייקריל 3/0 בתת עור, תפרי ניילון 3/0 בעור" כאילו הייתי עוד איזה מקרה שגרתי במיון. למותר לציין שאני דאגתי להנציח את המעמד בסלפי של הרגל וכל זאת לא לפני שהרמנו כוסית לחיי הפציעות שבדרך.




  
אח"כ ביליתי שבוע בבית, במיטה, עם רגל מורמת ותרגילי פיזיותרפיה שמטרתם למדוד את סף הכאב ולהבטיח שאני נראה ממש מסכן עד כדי כך שמביאים לי קפה וקרואסון למיטה בבוקר (לא במקום היין כמובן)




 אח"כ המשכתי על הגל, קניתי לי זכות בלתי חוזרת, בלעדית וללא עוררין על הכורסא הנוחה מול הטלוויזיה ונהניתי ממכבי ביום חמישי ממש כמו דובי גדי ומוריס, רק בלי בילבולי המח בווטסאפ.





לאט אבל בטוח המצב השתפר עד שהשלכתי את התחבושות וביקשתי מק', האחות הכי שווה לחשוף בפניה את הרגל הסקסית שלי שהיתה באותו רגע במחלקה, להוציא לי את התפרים.


ואז הגיע הhappy end  ובדחילו ורחימו, בזהירות כפולה ומכופלת חזרתי לרכוב. חזל"ש.




יום שני, 12 בינואר 2015

דם יזע וכפור. סלפי בבוץ

כשדני, דני רופ, מזהיר מפני קור קיצוני ושלגים ברחבי הארץ, זה אומר שהולך להיות מענין, הולך להיות מאתגר, הולך להיות קר.
כשראיתי בבוקר את המד קור במכונית, 4 מעלות, זו היתה רק שאלה של זמן עד שאתחיל לפקפק מי צדק אמש בקישקושי הוואטסאפ, זה שרוכב או זה שרופס. אבל מצד שני, זו הרי ההזדמנות להוציא לאיוורור את הביגוד הטרמי של הסקי, ולהיווכח שמה שטוב למינוס 10 בדולומיטים, טוב גם ל-4 בארץ.  5 שכבות ספרתי: גופיה טרמית, חולצת בסיס טרמית, חולצת רכיבה, פליס רכיבה ומעיל wind stopper. כובע גרב, כפפות עבות במיוחד ומכנסים ארוכים זה כבר מובן מאליו. היתה רק דילמה במה לבחור, כי לך דע מתי תהיה עוד שבת קרה כזאת, ואולי איזו חולצה טרמית או איזה טייטס מחמם יעלבו כי לא ניתנה להם ההזדמנות. כמו קבוצת כדורגל משופעת כוכבים, שאם אתה לא עולה היום בהרכב הפותח, לך דע מתי תהיה לך הזדמנות נוספת. אבל להבדיל מקבוצת ספורט ששם מספר השחקנים מוגבל, בענין החולצות אפשר להוסיף כהנה וכהנה. שרק לא יעלבו לי החולצות האלה.
השמיים הכחולים עם השמש השקרנית והחימום באוטו יצרו אשליה של חום. הנה אני כבר מזיע לפני שהתחלנו לרכוב, ועל איזה חולצה אצטרך לוותר. אבל אז התעורר הסמארט-קאר (ואתם יכולים להתייחס לזה כ- smart car, רכב חכם, או קר מלשון קור, איך שבא לכם). צפצוף אתראה ומנורת אזהרה נדלקת. 3 מעלות ואזהרה מפני קרח אפשרי על הכביש. טוב שלא פשטתי את הגופיה הטרמית. ממש לא מיותרת.




בחניון של מסילת ציון, הקור כבר היה אמיתי. מד הטמפרטורה מראה מעלה אחת, ואני מחפש את אותה מעלה יחידה שיש במקום הזה ובשעה הזאת לעומת כל המעלות של הפוך החם בבית. נראה שהמעלה היחידה של המקום היא שכאן האוטו חונה, כאן אפשר להיכנס בחזרה למכונית, להדליק חימום, להאזין למוסיקה הנוסטלגית בגל"צ, להכניס לרוורס והיידה אה-קאזה.





אט אט מגיעים האמיצים ויוצאים מהרכבים מכונסים בתוך מעילים, כובעי גרב, כפפות... ידיים בכיסים, קפיצות במקום כדי להתחמם קצת, איפה הרכבל? איפה עושים סקי-פאס? איפה עושים קפה חם מחוזק בגראפה? תקווה מתעוררת בי. אולי לא הבאתי נעלים או שתיה או כל דבר שיתן לי תרוץ לחזור הביתה ולהפטיר ברכת "אני כבר חוזר, תתחילו בלעדי..."  כלום. גורנישט. הכל נמצא במקום. אין ברירה. הקור של האוכף חודר מבעד לכרית הריפוד של המכנסים. אני נזכר בביטוי איטלקי שהיה שגור על פינו בימים הטובים ההם – יותר טוב תחת קפוא מאשר שלגון בתחת (במקור גלידה, שזה משחק מילים. קפוא וגלידה – אותה מילה E' meglio un culo gelato che un gelato nel culo), אז כל עוד אין בסביבה איזה גזלן עם ארטיקים, מצבנו טוב.
100 מ'... 200.... 500... אחרי קילומטר מתחילים להתחמם. חום נעים מתפשט בחזה, הרגליים מפשירות, הגלידה במכנסיים כבר לא מציקה. רק האף, האזניים, הפנים, רק הם קפואים. האף מתחיל לטפטף, אתה סופג בכפפה, וזו קפואה כקרח ורק מקפיאה את האף יותר ממה שהוא כבר.  שולי השביל הירוקים בד"כ, ירוק עם נקודות ורודות של רקפות, הפעם הם מצופים בלבן, שלג לעניים (כי זה לא באמת שלג אלא כפור לבן ומבריק המכסה את העשב הירוק). מעטה לבן מכסה משטחים ירוקים וזו סיבה מוצדקת לעצור ולשלוף את המצלמה, יותר נכון סיבה להסיר את הכפפות (כי מצלמה אני הרי שולף בכל הזדמנות הנקרית לגלגלינו).




ואז הגענו לנווה שלום. ליתר דיוק לירידה מנווה שלום לכיוון מצפה הראל ומעלה תאנים. "יורדים אותה בזהירות ולאט לאט" אני אומר לעזרא.
וזו היתה ירידה עם בוץ.
הרבה בוץ.
וגם קולי עמוק של רכב. עמוק בבוץ.



חוסר זהירות לשניה, החלקה לשמאל, מכה בברך והכאב מפלח, חזק, צורב. חלושעס. תגובה ואזו-ואגאלית קוראים לזה בשפה שלנו, לתחושה הזו. דובי ורפי יוצאים שלוחים להביא רכב חילוץ, והתמונות מליל הירח בנחל סדום עם החילוץ של אורי עולות ומציפות אותי. והתמונות של דובי מלטרון, של עודד שוסיוב מסינגל עדולם, ואהרון מבארי, אבל לא, תודה, אין צורך. "כל כך שמח לראות אותך הולך על הרגלים" אומר לי עזרא.  "סתם גרמת לנו לעשות היום פעמיים את מעלה תאנים" אומרים רפי ודובי.
ממשיכים לרכוב. הבגדים ספוגים בוץ, הנעלים כבדות כמו משקולות, האופנים קיבלו גוון בוצי כמו המכונית המגויסת של הגשש, עם נעילת גלגלים עקב הצטברות גושי בוץ במקומות המועדים. כל דיווש דורש מאמץ כפול. מי זוכר את הכפור מהבוקר?




בהפסקת הקפה, או ליתר דיוק בהפסקת הגראפה, או ליתר יתר דיוק בהפסקת הגראפות (זה היה בוקר טעימות גראפה) אני  סוקר את עצמי ומבחין בכתם אדום ההולך ומתפשט על שכבת הבוץ המצפה את ברך שמאל. עוד כוסית גראפה לחיזוק מוראלי וממשיכים.


  


בשלב מסוים חולפת על פנינו שיירת ג'יפים. באחד מהם יושב מאחור ילד המביט עלי (על הצד עם הבוץ) ומבטו אפעס קצת מבועת, קצת נדהם, כאילו ראה יצור מעולם אחר. המבט שלו הזכיר לי אפיזודה מימי השרות הצבאי כשהיינו בנקודה מסוימת על שפיצו עמוס השלג של ג'בל קטרינה בסיני, מנותקים מהעולם עם אספקה פוחתת והולכת. בשלב מסוים שלחו לנו אספקה ושאר דברים במסוק. אני, שהייתי באותו רגע במבנה שבפסגה, שומע את רעש המסוק קרוב קרוב, פותח חריץ בדלת החסומה ע"י ערימת השלג ומשתחל החוצה. באותה שניה בדיוק המסוק חג מעל הפסגה, גובה אפס, הדלת הצדדית פתוחה לרווחה ויושב שם קצין הקשר שלנו. בעינים קרועות, במבט מבועת, הוא מביט בי משתחל החוצה מהמבנה, משפשף עיניו כלא מאמין, ממש כאילו מביט בחיזר. אז זה היה המבט בעיניו של הילד ההוא בג'יפ.
בבית, במקלחת החמה, אני מוריד לראשונה את המכנסים. פצע מכוער, עמוק, מדמם. מקלחת זריזה ואני חש למקום שבו בילו בכאבם עודד שוסיוב, דובי, ואורי ומצטרף לרשימה המכובדת. כמו שאמר שמחה – כשאביא לקפלן חמישה פציינטים אני מקבל בונוס.


שוב חוזרות התמונות הקשות...
  

עודד. ומי תופר?

אורי



דובי

  
והערות לסיום:
1)      לשאלת רבים, אז לא, לא אני תפרתי. (אבל נתתי הוראות).
2)      מחפש אישור לקנאביס רפואי.
3)      כשמי ששומעים את הסיפור מאחלים לי "תהיה בריא", אני עונה להם שאם אנשים בגילנו מתרסקים ונפצעים כשעושים ספורט אתגרי, אז הם בריאים.


 תוך כדי הכתיבה והעריכה של הרשומה הזו, נזכרתי ברשומה ישנה ברשומה ישנה על רכיבה לאחר גשם. דובי ואני בלבד מתבוססים בבוץ של דרך הפסלים בואך כפא אוריה. הרבה משותף בין שתי הרשומות. ובאופן מוזר, בשתי הפעמים ביום ששי שקדם לרכיבה עשיתי יום צילומי גשם בנמל. נמל ת"א בפעם הראשונה, נמל יפו בשניה. שנה הבאה באשדוד? 



יום ראשון, 4 בינואר 2015

לרכוב או לרפוס? / דובי

כשקיבלנו בערב שבת את נאום התוכחה של הפוליטרוק דובי בנוגע לשלד האיתן של הקבוצה לעומת הרופסים בעם, היה לי ברור שמדובר כאן בנאום אידיאולוגי העומד בשורה אחת עם נאומים של ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, אולי אףמגיע ל- Gettysburg Address המפורסמת של אברהם לינקולן. במילים אחרות – מסה על אידיאולוגיה חברתית מן השורה הראשונה שאסור לה שתעלם עם שיני הזמן ויש להנציח אותה בכל דרך אפשרית בין דפי הבלוג (לרבות השאלה של ויטה שהתשובה לה נעוצה בעצם השאלה)







בפעם הקודמת שעמדנו בפני מצב דומה (לפניכ 7 שנים) פרסמתי את הפוסט "פאשקוויל" אשר נראה כי נשמט בהעברת הבלוג לאתר הנוכחי, ואני מפרסם אותו שוב במורד הבלוג. אבל שלא יהיה ספק, המשבר דאז אינו מגיע לדרגת המשבר הנוכחי והפאשקוויל אינו מגיע לדרגת התגובה הנמרצת של דובי.

קשקושי הוואטסאפ על הבוקר, אותו ויכוח שהתעורר בין פלג הרוכבים ובין פלג הרופסים רק הדגישו עד כמה עמוק הקרע ועד כמה עומדים אנו בפני פילוג היסטורי, שלא לומר היסטרי (לא, לא בגלל שהם לא התייצבו, אלא בגלל שלא דאגו למלא את חובתם האזרחית, מי ביין, מי בקפה, מי בעוגה, מיבלימונצ'לו). אבל מצד שני הדגישו גם את ההתלבטות האידאולוגית הלגיטימית הרווחת בקרבנו.









ואז, בעוד אני מתלבט איך להנציח את כתבהתוכחה הנ"ל של דובי, מגיע מייל עם הפוסט הבא של דובי.

  

לרכוב או לרפוס –שבת חורפית בכיסלון. (כתב דובי)

מבין כל חברי לרכיבה אין ספק שמבחינה טכנית אני מופיע אי שם במורדות הרשימה תחת הכותרת הלא מחמיאה "מאותגר".
בכל תקלה באופניים דואגים האחים לרכיבה לעזור לי הן מאהבתם הרבה אלי והן מהרצון שלא לעכב יתר על המידה את הקבוצה כולה, מודעים הם ליכולות המוגבלות/מגבילות שלי ועושים במלאכה באהבה.
גם בידע והכרת המחשב על בניו ניניו ויוצא חלציו הבכיר הטלפון הסלולרי  אני נסרח אי שם מאחור, לא מיטיב לשחות בים האפליקציות, נמנע מלהעביר נתונים מימין לשמאל ואפילו בפייסבוק מקבל ציון נמוך ביותר.
לא שאין לי יכולות אחרות בתחומים רבים ושונים אך אלה מתגמדות ומגומדות נוכח עולם ההנדסה בו החברים מרגישים בגן עדן ואני בגיהינום. אבל כאשר הדברים מגיעים לבדיקה פשוטה של מזג האויר לפי שעות באינטרנט (שאצלי מקוטלג בתחום הטכנולוגי) כולם מגלים בורות מפתיעה וחוסר השלמה והסכמה עם החזאי.
מה שכחתם לקרוא? כשהוויז אומר לכם שמאלה אתם לא מאותתים? לא ראיתם את תחזית מזג האויר למחר? אז מה אם התחיל קצת גשם גאונים שלי? אז הוא פסק ואתם הפסדתם יום רכיבה שמן הסתם לא יחזור על עצמו.
השעון צלצל בעשרה לשש ובחוץ היה חשוך קר והגשם נקש על התריסים בעצבנות.
השתגעת? לצאת עכשיו מהמיטה לוחש לי הרופס באוזן שמאל (זאת שלא שומעת כל כך טוב אבל גם ימין לא משהוא).
אני מוריד זוג רגליים יחפות מהמיטה ומגשש אחר הכפכפים. הגשם מממשיך שלו ואני בשלי.
מעביר את הטלפון לשקט (לא לרטט) שאף אחד לא יפריע, מוציא לרופס לשון ארוכה ומתחיל בשיגרת עונג שבת. היום אני אוסף את גדי וזה עוד חמש דקות בלו"ז.

דני מחכה בכניסה לכיסלון עם פונצ'ו צהוב ונראה כמו אפרוח ענקי שאיבד את אמא. יורדים זרזיפים, אפילו לא גשם, אבל השמיים אפרוריים, מאיימים מעט.

דני האפרוח שאיבד את אמא (בהמשך הרכיבה)
                                      

מתחילים לרכוב, הגשם "לונדון סטייל" עדיין בשלו אבל כבר בעליה ל"דרומי" אנחנו פושטים את מעילי הגשם ומתחילים בדיווש. העלייה ארוכה ומתמשכת, כל בני העשרים עוקפים אותנו בלי כל בושה או כבוד לגילנו המופלג. אנחנו מאידך עושים את עצמנו בודקים כלניות ראשונות שנראות בשטח, מתעכבים על יד השקדיות לצילומים אומנותיים ומעבירים את העליה  בנחת. כלומר דני ועזרא כבר מחכים למעלה, אבל שכי גדי ואנוכי עמוק בצילומים.


 


מסבים לשולחן. אבי לא הביא יין, רפי לא הביא קפה, שמחה ומויש לא הביאו את עצמם וויטה היום בלא. כן מוריס גם אתה לא הבאת לימונצ'לו אז הסתפקנו בגרפה המעולה של שכי (במילים אחרות: אז מה אם שוב לא הגעת).

 






  
כשאתה בקבוצה של חמישה רוכבים קשוחים ואכזריים במיוחד (שלד איתן זוכרים?) אפשר לעלות לרדת ושוב לעלות, אז המשכנו לכיוון גבעת יערים וצובה, צלחנו את העליה וגם את הירידה לכיוון עין לימון שיד נעלמה דאגה שאפשר יהיה לרדת ברכיבה ולא ברגל.

מזג האויר, אגב מר רופס, זה שלחש לי באוזן לא לקום, יפה במיוחד. שמש מדי פעם, קריר אבל לא קפוא, ואין מתאים ממנו לרכיבה.







 



סידרת צילומים בעין לימון ואחריה פתחנו בדהרה מלאת אדרנלין לכיוון המכוניות. עזרא מוביל במרץ סוחט עד הסוף את הדוושות מרחף על פני חלוקי הנחל ולא נותן לאף צלע סדוקה לקלקל לו את ההנאה הצרופה. גדי מתעצבן ונדבק אליו ושכי מראה שגם אם הרכב שלך הוא מספר 66  הוא יודע לתת בראש כאחד הילדונים.

זה נגמר בטונה קלוריות קילומטרז' נאה וגובה מצטבר מחמיא (536 מ') ובעיקר בכמויות בילתי ניגמרות של סיפוק והנאה.

ואי אפשר בלי תודות:

לשכי שצילם והביא את הגרפה, לעזרא האיש והשקדים שהגיע למרות הכאבים והקור, לגדי שנלחם בעליות בגבורה, לדני שניווט והובילאת הכוח וגם לי סתם כך ללא סיבה. ולכל מי שנישאר בבית דאג לנו והתפלל לשלומנו תוד התודה תודה.

***



עד כאן דובי. ואני, אין לי אלא להוסיף בתמונה את מה שאני חושב




  

יום שני, 24 בנובמבר 2014

איפה העוגה? יום הולדת 8 לבלוג

בדיוק לפני 8 שנים, ב 24/11/2006, נכתב הפוסט הראשון בבלוג, פוסט המתאר את הקבוצה. סוג של פיוט שייקספירי עם לא מעט קיטש (ומופיע עכשיו בקביעות בבלוג כפוסט ראשון מוביל).
אין כמו הזדמנות זו של יום ההולדת לבלוג, להעלות באוב פוסטים מהעבר. והיו הרבה פוסטים. את חלקם אהבתי יותר, את חלקם פחות, אבל עלעול בהם מעורר נשכחות ומזכיר תקופות ורכיבות שונות. את הרכיבות הראשונות על אופני מדבקה, רכיבות באיטליה, באוסטריה, תקופות של געגועים (שלי) ממילאנו, נופים ומקומות שכבר שכחנו (מכתש רמון, שדה בוקר). דם (לא מעט), יזע (הרבה) ודמעות (לזכרו של קובי קנטי ז"ל ועוד). זהו סיפורה שלB2G .
לפני כשבוע, כשעלינו את העליה מצפון לנווה שלום ועמדנו למעלה ממתינים לכל האחרים, נזכרתי בפעם האחרונה שניסיתי לעלות אותה. זה היה לפני איזה 8-9 שנים (רכיבה עם איזי), עם שתי הפסקות באמצע ולא מעט הליכה רגלית. מאז היה איזה חשש לנסות שוב ותמיד בחרנו לרכוב שם בכיוון הירידה. זה נורא כיף לרדת אותו, אמרתי תמיד ובזה תירצתי את הבחירה –תמיד בירידה. אבל האמת היא שהיה איזה פחד מהתמודדות עם שביל שניצח אותי / אותנו כבר כמה פעמים. ההצלחה הפעם לטפס במעלה השביל ללא עצירה, עם כל הבולדרים והדרדרת היתה כמו שידור חוזר של הפוסט השני שנכתב בבלוג. זה פוסט שאני חושב שגם המורה שלי לספרות בתיכון היתה גאה בי לו היתה קוראת אותו ואולי אף היתה משפרת לי את הציון בבגרות. הוא מתאר את האתגר שבעליה, את האכזבות אם לא מצליחים ואת הסיפוק שבכיבוש הפסגה. כאז כן היום – תחושת סיפוק שמכפרת על כל טיפת זיעה, על כל פעימת לב בקצב מטורף.
בימים אלה שכולם (כמעט) משדרגים אופנים, אני לא יכול שלא להיזכר איך כשקניתי את האופנים הקודמים שלי, את ה- Specialized S-works הטובים ההם, זכיתי לעדנה של חדשים ארוכים בתור בעל האופנים הכי... אם לא ה-. חודשים ארוכים ספי חזר והתלהב, חזר וציין שאלו אחלה אופנים ושנה או יותר הייתי משמין מנחת בכל פעם שהוא נתן להם מחמאות. רק אחרי כ- 3 שנים שדרג דני את האופנים והפך למלך החדש (בין לבין בטח היו עוד כמה, אבל מה זה משנה?).  והיום? זילות של השדרוג. תקופת הנסיכות של אופניים חדשים הולכת ומתקצרת וכל ממזר מלך, ממש כאילו היה מדובר בטלפון סלולרי שכל חודש יש טוב יותר. חלפו רק מספר שבועות של תהילה עם האופנים החדשים שלי, עוד בטרם הספיקו כולם להבין מה זה "29 ועזרא ירש את הכתר עם הסנטה-קרוז מסורגי השרירים שלו. אבל עוד בטרם התמקמו עזרא והסנטה בכסא המלכות וגדי הופיע עם טראק-קרבון צפונבונים ונוצצים והדיח את עזרא מהמקום הראשון. חלף שבוע, רק שבעה ימים, גדי עוד לא חימם את כסא המלך, עוד לא בדק את העברת ההילוכים כראוי, עוד טרם שרף ברקסים, בקושי קילף את הניילונים מהאופנים החדשים וויטה – הכוכב החדש שלנו– נוחתת עם ספשלייזד חדשים שמושכים את העין למשך דקות ספורות בלבד, עד שהעין נופלת על שביט, שזו לה הפעם הראשונה שרוכבת אתנו וכבר מביאה זוג אופנים כדי שנעביר ביקורת ונחווה דעה (על האופנים, חו"ד על האופנים!).
 וברוח זו של חילופי אופנים מחד ופוסטים נוסטלגיים מאידך, אני נזכר בפוסט פיוטי אחר שכתבתי כשקניתי את האופניים הקודמים שלי. וכמו שהערתי שם בסוף הפוסט – הכל בפרופורציות הנכונות בבקשה.
וביומולדת כמו ביומולדת, נשיר כולנו לכבוד הבלוג – שתזכה לשנה הבאה! 

ערוך
2 תגובות


יום ראשון, 16 בנובמבר 2014

רכיבה בנחל אילן - קליפ וידאו

רכיבה בנחל אילן עם סיום בירידה אל  אבני המייל הרומיות, או העמודים הרומיים, בנחל אילן