זו ילדותי השניה
עול השנים כבר נשכח
זו ילדותי השניה
ליבי נפתח
אהוד מנור
סתם כך באמצע החיים, אנשים שדווקא נראים שפויים מחליטים פתאום ששבת בבוקר לא נועד להסתלבט במיטה עד כלות. במקום זאת הם משכימים עם אור ראשון (ולפעמים עוד לפניו) ויוצאים לרכב על אופניים בשבילי הרים, בין כרמים, לאורך ערוצי נחלים, בצפון הארץ, בהרי המרכז ובמרחבי הדרום. הריאות מתמלאות באוויר צח וצלול, הלב הולם בחזה בקצב מואץ, האף מפקיר עצמו לריחות הטבע המשכרים. מחפשים לאורך המסלול את הכרם או התאנה, את השקד, החרוב, גפנים עמוסות אשכולות, כרמי זיתים. ועסיס הפרי המתוק, מתערבב במי השתייה הניגרים מבקבוק הפלסטיק, ומרטיב את חולצת הלייקרה הצבעונית הספוגה בתערובת דביקה של נקטר וזיעה. ותמיד תמיד נמצאת אותה נקודה, שם נותנים מנוחה לשרירים המאומצים, מתווכחים כמו ילדים על בולמים אחוריים עם נעילה, ועל מעצורי דיסק, על צמיגי טיובלס ועל זנב קשיח. והגזייה נשלפת ממעמקי התרמיל, וניחוח הקפה הטרי מתערבב בבושם הפרחים ובשיכר מטעי פרי בפריחתם, בריח יבש של סוף הקיץ או בניחוח אדמה בוצית שהורוותה הלילה בגשם ראשון. ואח"כ קמים ועולים שוב על האוכף הנוקשה, והניחוחות הללו מתערבבים בריח הזיעה, קולות הנוף נבלעים בהלמות הלב, ומשב הרוח הצוננת עד כאב בדהירה המקפצת במורד, מתחלף בנשיפות המאמץ בעליה המתמשכת הסוחטת כל טיפת אנרגיה בניסיון להכניע את ההר. ובסופו של יום, כשמעמיסים את האופניים על הרכבים, כשמתרווחים במושב הרך והנוח של המכונית, ופותחים את המזגן (או החימום, תלוי) במכונית למקסימום נשאלת רק שאלה אחת: לאן בשבת הבאה?י
