זה היה ברור שצריך איזה שיר בשביל לצרף לכתיבה על רכיבה בסתיו, אבל באיזה לבחור? כל כך הרבה שירים נכתבו על הסתיו, מזל שהסתיו של 2007 התמשך לו לאין קץ והקיץ מאן להסתלק, כך שהיה זמן להתלבט ולהחליט. (וגם להתעצל ולדחות את הכתיבה "עד לסתיו אמיתי"). אבל הסתיו הוא "מין עונה כזאת חבוב", אפורה ומלנכולית וכמעט כל השירים שנכתבו עליה מתארים מזג אוויר סגרירי, שמיים מעוננים, עלי שלכת מכסים מרצפות של עיר באפור, ומצב רוח תואם. "לנערה שוב אין אומרים, היי בובה מותק, בואי לרקוד, אלא הביטי ליל סתווי". אבל לנו, רוכבי האופניים זה לא מתאים. בשבילנו, המאבק הזה בין קיץ לחורף, בין חום לקור, בין שמש קופחת לענני סתיו אפורים הוא דווקא כן סיבה לקחת את האופניים ולצאת במחול, מחול של עליות וירידות בשבילים ההרריים. לנו הרבה יותר מתאים שיר עליז ושמח.
מאיור היה מנוטרל מרכיבה במשך כל הקיץ כמעט. קודם טייל על המאצ'ו-פיצ'ו וסביבתו, אח"כ האופניים הושבתו לתקופה ארוכה. כשחזר לרכוב, והכושר לא היה מה שהיה פעם, התנשף באחת העליות ושאל חצי בצחוק חצי בקיטור – "מה זה? כבר אין מטעי שזיפים או תאנים במסלול? אין הפסקת פרי? אין תירוצים להפסקות?".
מאיור היה מנוטרל מרכיבה במשך כל הקיץ כמעט. קודם טייל על המאצ'ו-פיצ'ו וסביבתו, אח"כ האופניים הושבתו לתקופה ארוכה. כשחזר לרכוב, והכושר לא היה מה שהיה פעם, התנשף באחת העליות ושאל חצי בצחוק חצי בקיטור – "מה זה? כבר אין מטעי שזיפים או תאנים במסלול? אין הפסקת פרי? אין תירוצים להפסקות?".
אז זהו, מאיור, שזה לא יהיה לך בהפתעה
כבר לא האגסים ולא התפוחים
ולא השזיפים ולא אבטיחים
ולא המשמשים
בלירה ושלושים
וסברס על הקרח
וקח אחד לדרך
הקיץ הולך לו מחר מחרתיים
מוכרח לוותר - בינתיים
(יורם טהר לב / סשה ארגוב)
זה התחיל ברכיבה במסלול שהתחיל בסטף. עדיין קיץ, ספטמבר, אך הבוקר נותן הרגשה שזו שבת ראשונה של סתיו. ענני בוקר אפורים מכסים את השמיים רובצים על העמק שמתחתינו, והשמש כאילו ממאנת לזרוח בקור הזה. צינת בוקר של או-טו-טו חורף ולרגע מצטערים שלא הבאנו חולצה ארוכה. הנוף מהחניון העליון בסטף אירופאי לכל דבר ולא נופל מנופים אלפיניים . י
בהמשך ניסינו עוד לתפוס פיסת קיץ אחרונה, חיפשנו את שרידי התאנים על העץ , לא להיכנע ל"כבר לא התפוחים.." ספי מצביע... איזי בודק ומאשר.... והתאנים נוטפות ומכתימות את החולצות בעסיסן הדביק.
.
"כן, אני עוד חם ובועט!" מודיע הקיץ. הוא עוד יחזור על זה בהמשך.... יבהמשך כבר שכחנו את הסתיו, הקיץ חזר והודיע נחרצות שלא, הוא עוד לא הולך, בינתיים. השמש – שמש, החום – יולי אוגוסט, ואנחנו מחפשים להתגונן מפניו בכל דרך אפשרית. סינגלים מסוככים בענפי העצים, אפילו אם זה כרוך קצת בלהתחלף עם האופניים בתפקידי הנשיאה, מקורות מים שוקקים ומה לא. י
ועם כל הכבוד לצילו של החורש הסבוך, אין כמו מעיין או בריכת מים צוננים בשיאו של מסלול. בתחילה אתה סתם נהנה לשבת בצל העצים (תמיד הרי יש עצים בסמוך למקורות מים), להקשיב לרחש קילוח המים (אם הם קולחים) או סתם להביט ולבהות בשפיריות המרחפות על פני המים ולהקשיב לפטפוטי החברים על הא ועל דא
.
יאח"כ יש תמיד מישהו שלא עומד בפיתוי, פושט את הבגדים ספוגי הזיעה, ואפילו הוא נראה... איך לומר... כמי שיצא מהארון, זה לא מזיז לו והוא טובל במי הבריכה הצוננים. ואז מצטרף שני, שלישי ולך דע איפה זה יכול להיגמר. י
וכך חלף שבוע נוסף ועוד שבוע ועוד שבוע, והקיץ ממאן לפנות מקומו. ורק ברכיבות הבוקר המוקדמות במשך השבוע מטעי הרימונים עמוסי הפרי מזכירים לנו שכבר אוקטובר, ובבקרים כבר ניכרת צינת הסתיו, ו"כבר לא מכנס קצר, כבר לא בסנדלים, כבר לא טיול בשרוולים מקופלים, ולא כפתור פתוח, שתכנס הרוח, מלמעלה ומלמטה... ולא שמלה של אתא." י
ובכל זאת הסתיו כבר נותן אותותיו יותר ויותר. ור' איזי, בדרשת השבת שלו, היה נותן בו סימנים: כבר אין פירות על העצים (וצריך ללקט מהרצפה לקט שכחה ופאה), אפשר לישון עוד חצי שעה בבוקר בלי לחץ של המכורים לשחר, והחצבים פורחים בגאון עם זר פרחים במרכז שרביטם המתנשא.
י
ועוד חציית ערוצו (היבש) של נחל גמליאל בירידעליה על מעביר מים (לא לפני שדני התרשם מאנדרטת הצנחנים הסמוכה, המריא מהאופניו החדשים וצנח אפיים ארצה), שדרת הברושים שעל גדת הנחל ממלאה את האוויר בריח האופייני של הברושים, ריח של קיץ, ריח של שמש ואבק, של החופש הגדול, אשר מחזירים אותי לימי ילדותי. ואז מטפסים בינות משוכות הצבר עצי החרוב והאלה על 
.JPG)
