יום שישי, 7 בדצמבר 2007

כבר לא האגסים ולא התפוחים - נפרדים מהקיץ


זה היה ברור שצריך איזה שיר בשביל לצרף לכתיבה על רכיבה בסתיו, אבל באיזה לבחור? כל כך הרבה שירים נכתבו על הסתיו, מזל שהסתיו של 2007 התמשך לו לאין קץ והקיץ מאן להסתלק, כך שהיה זמן להתלבט ולהחליט. (וגם להתעצל ולדחות את הכתיבה "עד לסתיו אמיתי"). אבל הסתיו הוא "מין עונה כזאת חבוב", אפורה ומלנכולית וכמעט כל השירים שנכתבו עליה מתארים מזג אוויר סגרירי, שמיים מעוננים, עלי שלכת מכסים מרצפות של עיר באפור, ומצב רוח תואם. "לנערה שוב אין אומרים, היי בובה מותק, בואי לרקוד, אלא הביטי ליל סתווי". אבל לנו, רוכבי האופניים זה לא מתאים. בשבילנו, המאבק הזה בין קיץ לחורף, בין חום לקור, בין שמש קופחת לענני סתיו אפורים הוא דווקא כן סיבה לקחת את האופניים ולצאת במחול, מחול של עליות וירידות בשבילים ההרריים. לנו הרבה יותר מתאים שיר עליז ושמח.
מאיור היה מנוטרל מרכיבה במשך כל הקיץ כמעט. קודם טייל על המאצ'ו-פיצ'ו וסביבתו, אח"כ האופניים הושבתו לתקופה ארוכה. כשחזר לרכוב, והכושר לא היה מה שהיה פעם, התנשף באחת העליות ושאל חצי בצחוק חצי בקיטור – "מה זה? כבר אין מטעי שזיפים או תאנים במסלול? אין הפסקת פרי? אין תירוצים להפסקות?".





אז זהו, מאיור, שזה לא יהיה לך בהפתעה

כבר לא האגסים ולא התפוחים
ולא השזיפים ולא אבטיחים
ולא המשמשים
בלירה ושלושים
וסברס על הקרח
וקח אחד לדרך
הקיץ הולך לו מחר מחרתיים
מוכרח לוותר - בינתיים
(יורם טהר לב / סשה ארגוב)

זה התחיל ברכיבה במסלול שהתחיל בסטף. עדיין קיץ, ספטמבר, אך הבוקר נותן הרגשה שזו שבת ראשונה של סתיו. ענני בוקר אפורים מכסים את השמיים רובצים על העמק שמתחתינו, והשמש כאילו ממאנת לזרוח בקור הזה. צינת בוקר של או-טו-טו חורף ולרגע מצטערים שלא הבאנו חולצה ארוכה. הנוף מהחניון העליון בסטף אירופאי לכל דבר ולא נופל מנופים אלפיניים . י


בהמשך ניסינו עוד לתפוס פיסת קיץ אחרונה, חיפשנו את שרידי התאנים על העץ , לא להיכנע ל"כבר לא התפוחים.." ספי מצביע... איזי בודק ומאשר.... והתאנים נוטפות ומכתימות את החולצות בעסיסן הדביק.

."כן, אני עוד חם ובועט!" מודיע הקיץ. הוא עוד יחזור על זה בהמשך.... י
בהמשך כבר שכחנו את הסתיו, הקיץ חזר והודיע נחרצות שלא, הוא עוד לא הולך, בינתיים. השמש – שמש, החום – יולי אוגוסט, ואנחנו מחפשים להתגונן מפניו בכל דרך אפשרית. סינגלים מסוככים בענפי העצים, אפילו אם זה כרוך קצת בלהתחלף עם האופניים בתפקידי הנשיאה, מקורות מים שוקקים ומה לא. י
ועם כל הכבוד לצילו של החורש הסבוך, אין כמו מעיין או בריכת מים צוננים בשיאו של מסלול. בתחילה אתה סתם נהנה לשבת בצל העצים (תמיד הרי יש עצים בסמוך למקורות מים), להקשיב לרחש קילוח המים (אם הם קולחים) או סתם להביט ולבהות בשפיריות המרחפות על פני המים ולהקשיב לפטפוטי החברים על הא ועל דא.י
אח"כ יש תמיד מישהו שלא עומד בפיתוי, פושט את הבגדים ספוגי הזיעה, ואפילו הוא נראה... איך לומר... כמי שיצא מהארון, זה לא מזיז לו והוא טובל במי הבריכה הצוננים. ואז מצטרף שני, שלישי ולך דע איפה זה יכול להיגמר. י

וכך חלף שבוע נוסף ועוד שבוע ועוד שבוע, והקיץ ממאן לפנות מקומו. ורק ברכיבות הבוקר המוקדמות במשך השבוע מטעי הרימונים עמוסי הפרי מזכירים לנו שכבר אוקטובר, ובבקרים כבר ניכרת צינת הסתיו, ו"כבר לא מכנס קצר, כבר לא בסנדלים, כבר לא טיול בשרוולים מקופלים, ולא כפתור פתוח, שתכנס הרוח, מלמעלה ומלמטה... ולא שמלה של אתא." י
ובכל זאת הסתיו כבר נותן אותותיו יותר ויותר. ור' איזי, בדרשת השבת שלו, היה נותן בו סימנים: כבר אין פירות על העצים (וצריך ללקט מהרצפה לקט שכחה ופאה), אפשר לישון עוד חצי שעה בבוקר בלי לחץ של המכורים לשחר, והחצבים פורחים בגאון עם זר פרחים במרכז שרביטם המתנשא.י

יום שבת, 1 בספטמבר 2007

שם שועלים יש

בואי הנה ילדתי
בואי הנה נשמתי
בואי הנה תמתי
יונת חן שלי
שם שועלים יש
בחור טוב שלי
שם שועלים יש
חביבי שלי
אגרשם ילדתי
אגרשם נשמתי
אגרשם תמתי
יונת חן שלי
כיצד תגרש
בחור טוב שלי
כיצד תגרש
חביבי שלי
באקדוח ילדתי
באקדוח נשמתי
באקדוח תמתי
יונת חן שלי
היכן אקדוח יש
בחור טוב שלי
היכן אקדוח יש
חביבי שלי
במחצלתי ילדתי
במחצלתי נשמתי
במחצלתי תמתי
יונת חן שלי
היכן מחצלת יש
בחור טוב שלי
היכן מחצלת יש
חביבי שלי
בסוכתי ילדתי
בסוכתי נשמתי
בסוכתי תמתי
יונת חן שלי
היכן סוכה יש
בחור טוב שלי
היכן סוכה יש
חביבי שלי
על הגבעה ילדתי
על הגבעה נשמתי
על הגבעה תמתי
יונת חן שלי
היכן גבעה יש
בחור טוב שלי
היכן גבעה יש

חביבי שלי

בתוך כרמי ילדתי
בתוך כרמי נשמתי
בתוך כרמי תמתי
יונת חן שלי
שם שועלים יש
בחור טוב שלי
שם שועלים יש
חביבי שלי


שם שועלים יש... כתב קדיש יהודה סילמן בראשית המאה ה-20. י
שם שועלים יש..? אני שואל עצמי כמאה שנים אח"כ, כשאנו רוכבים כמעט מידי בוקר בכרמים הסובבים את מזכרת בתיה, כרמים עמוסי ענבים של טרם בציר, ושירו של קדיש סילמן מתנגן לי בראש בהברה אשכנזית כבדה. י
הקיץ המעיק בחומו נותן את אותותיו גם ברכיבה שלנו. חום מתיש שומר אותנו קרוב לבית, ללא טיולים מעניינים, ללא רכיבות מאתגרות. והראיה היא 3-4 חדשים ללא כתיבה, פרט לאיזה געגוע לקור עם סרטון מרענן מההימליה, הלוואי עלינו. בתקופת יובש זו, עשינו לנו הרגל ואנו רוכבים כמעט מידי בוקר, לפני העבודה, רכיבה קצרה של כשעה ליד הבית. דני אוסקר ואני ומידי פעם גם קיקֶה. השעון מטרטר בחמש, הבית אפוף בעלטה של טרם יום, וזנבו של חלום מנסה לפתות להישאר במיטה עוד שעה. ספל אספרסו חזק מוחה את שארית קורי השינה ואני בחוץ, מברך את מחלק העיתונים המשליך את העיתון בפתח הבית, מעמיס את האופניים ועושה דרכי לנקודת המפגש. י
אשמורת שלישית, חילופי משמרות בין חושך לאור, בין איילת השחר המבקשת עוד כמה דקות של חסד לבין השמש שעוד מעט תפציע במזרח, בין צינת השחר לחום המתיש שיבוא בהמשך. השמיים האפורים מתחילים להתבהר במזרח והולכים ונעטפים בכתום להבה של השמש העולה, קרניה מפציעות מבעד לענני-ערפילי הבוקר, כאילו מבקשות לחדור ולתקוע יתד בעולם המתעורר, מבשרות לעולם כמה חם יהיה היום. י



לא דרך קשה, לא מסלול אתגרי. לא מדרגות סלע, לא סינגל מלחיץ. שביל רחב ההולך בין כרמים. רק אנחנו וקבוצות של פועלים תאילנדים. י
צינת הבוקר עדיין שולטת, ואנו נהנים מפרפורי גסיסתה, רוכבים לאורך מסילת הברזל. הרכבת של שש וכמה דקות חולפת בדהרה ואני מעיף מבט חפוז מנסה לקלוט את הפנים המחוקים של הנוסעים, המבזיקים להרף עין וחולפים כמו סרט בהילוך מהיר. רצף של הבזקי פנים, מטושטשים, מנומנמים, כלואים בכלוב המתכת הדוהר, שועטים לעבר עוד יום חם ולח בכרך הגדול. ואנחנו לוגמים מלוא הראות מן האוויר הטרי של היום החדש, ואומרים לעצמנו: "וואו, היום פגשנו את הרכבת בנקודה זו, כנראה שאנו דופקים מהירות היום" (הרכבת משמשת לנו כאמת מידה למהירות הרכיבה לפי נקודת המפגש אתה). י
ממשיכים לרכב, קצת לאורך ערוצו החרב בעונה זו של נחל שורק, אשר רק קני הסוף הצומחים לארכו מזכירים כי זה אמור להיות נחל וחוזרים אל הכרמים. שטחים נרחבים של ירוק מאופק עד אופק. י 

שדרות שדרות של גפנים ירוקות עלים, עמוסות באשכולות ענבים, בשלים עד שנדמה כאילו עומדים לפקוע מעצמם ולהגיר את הזהב שהם אוצרים בקירבם, מתחננים לבוצרים לבוא ולבצור. אשכולות ענבים גדולים, סגולים כהים, כמעט שחורים, עסיסיים. י



אשכולות של ענבים ירוקים-צהובים כאלה שכבר קמוטים מרוב סוכר, כאילו מבקשים להיסחט ולתסוס, כאילו עייפו גם הם מהחום הכבד ומבקשים להגיר את הנקטר הטמון בהם ולנוח בחבית האלון, באפלוליתו הקרירה של מרתף היקב. ואלו שנראים כאילו כבר פג תקפם, האין זה תחילתו של הרקבון האציל שיפיק יין קינוח מתוק וסמיך? האם מתפתח לנו יין דמוי סוטרן מתחת לאף? יי












אח... איפה עודד? כמה הוא חסר עכשיו, שיבוא ויסביר על כל זן, על כל יין, על "בציר מאוחר" ועל אחוזי הסוכר בפרי. והשמש מפציעה ועולה מעל לשורות הגפנים וצובעת את השמים בכתום של בוקר, והדממה סביב מופרת רק ע"י אוושת הצמיגים המפלסים דרכם בין רגבי האדמה הכהה. י





וסוכה יש שם בכרם..... י
בכל כרם יש סוכה. סוכת השומר, סוכה למנוחת הפועלים, סוכה לנפוש מחום השמש הקופחת ולהתרענן במים צוננים (רצוי מים מכד חרס, אך גם מים מבקבוק פלסטי עושים את העבודה). ו"היכן סוכה יש?" שאלה היא בשיר. "על הגבעה ילדתי.... בתוך כרמי תמתי, יונת חן שלי..." השיב הוא לה, ואין רומנטי יותר מזה. י
וכבר לפני שנים, בטיולינו הראשונים, גילינו את הסוכה בכרם של ארקין. כבר אז אי אפשר היה לעמוד בפיתוי שבמנוחה בסוכה.י



חלפו שנים, הכל שודרג מאז (מצא את ההבדלים...). אנחנו (שרק התחלנו את הרומן שלנו עם האופניים), האופניים (שהיו אז אופני מדבקה) וגם הסוכה. אבל המקום הזה, מדהים ביופיו, משגע בקיסמו, כאז כך היום. מידי בוקר, כשחולפים על פני הסוכה המרהיבה הזו, הלב מבקש לעצור, לעלות לסוכה, להביט סביב סביב, לשאוף מלוא הריאות את אוויר הבוקר הצונן, למלא את מצברי הנשמה לקראת היום הממשמש ובא. י
והשועלים? והאקדוח? היכן שועלים יש? היכן אקדוח יש? הרי כך התחלנו את כל הקטע הזה. או... אז זה לא בדיוק שועלים, לא בדיוק אקדוח. ממשיכים לרכוב ומגיעים לסוכת שומר אמיתית, למגדל שמירה של הבסיס הצמוד, שם עומד לו השומר הנאמן במצב של נים לא נים כיאה לדקות האחרונות של המשמרת, ממתין לסמל התורן שישחררו מהעמדה. והוא – אמנם לא אקדוח לו, אבל אם-16 באמתחתו, וגם זה אינו קוטל קנים ויכול להתאים לסיפורנו. ואם לא מספיק, אז גם אף-16 יש לו, וכל מיני "אקדוחים" אחרים. י
שועלים אמנם לא ראינו, אבל אני משוכנע שבלילות מתרוצצים שם שועלים, וזו סיבה טובה להשכים קום גם מחר ולקוות שהפעם יתמזל מזלנו ונזכה לראותם. בינתיים, במקום שועלים, נסתפק בכלבי השמירה של הבסיס התופסים מחסה מתחת למלונתם, מחפשים פיסת צל, מעט אוויר קריר, מנמנמים כדרכם של כלבים ופותחים לעברנו עין תורנית כאילו שואלים מי הם אלה המדוושים בשעה כה מוקדמת ומטרידים את מנוחתם. לא שועלים מחבלי כרמים, אבל עד שנפגוש בשועלים, יענו גם הכלבים על הדרישות. ומי יודע? אולי זוהי אותה סוכה של קדיש סילמן? אולי ה"בחור-טוב" אכן גרש את השועלים באקדוח, ומאז אין כאן שועלים ורק כל מיני בחורים טובים המזמינים מידי ערב את ילדתם, נשמתם, תמתם אל הכרמים...י י
עוד קצת, וסיימנו את הסיבוב. דני ואוסקר ממשיכים לרכוב לבתיהם, אני מעמיס את האופניים על האוטו וחוצה את צומת בילו הפקוקה כבר בשעה זו. טור ארוך של מכוניות ממתין ברמזור האדום. ריח בנזין ועשן באוויר, ריח של עיר. חלונות סגורים, מזגנים פועלים, אנשים בחולצות מגוהצות מדברים בסלולרי, קבצני הצומת מתחרים במחלקי החינמון, ברדיו חדשות הבוקר מבשרות על ירידות בשווקי המניות במזרח, ועליות בטמפרטורה והלחות במרכז, בבית החולים שמעבר לצומת כבר מורידים את החולה הראשון לחדר הניתוח.ע



בוקר טוב ישראל! כמה טוב שמחר יהיה שחר חדש....י




נ.ב. - עם כל זאת חייבים להודות שההיא מהשיר, ילדתי, תמתי, יונת-חן וכו', היתה מה זה קרציה עם כל השאלות המעצבנות שלה. היתה יכולה פשוט להגיד לא .....י






י

יום שלישי, 22 במאי 2007

צהוב ליד הבית. סתם רכיבה משעממת

זו היתה אמורה להיות רכיבת שבת משעממת וללא אתגר. רכיבה בחצר האחורית של הבית, כזו שאנחנו עושים מידי פעם בבוקר מוקדם לפני העבודה

זה התחיל במיסרון של איזי שהודיע שהוא חולה, המשיך עם דובי שטרם החלים מהפציעה בברך, ומויש שצריך לחזור מוקדם. בחדשות מספרים על שחר אדום שעולה על שדרות והחזאי מתריע על יום צהוב, שרב כבד, באזורנו. זו פתיחה שאינה מבשרת טובות לגבי תכניות הרכיבה לשבת, והרעיון של ספי לרכיבה בהרי ירושלים נופל באחת. בלית ברירה אנחנו מסכמים על רכיבה קצרה באזור מזכרת בתיה. שטח מישורי, ללא נופים, ללא ציפיות. העליה הגדולה ביותר אמורה להיות עלית הטמפרטורה, הירידה הכי תלולה אמורה להיות הירידה על קובי והפולנייה שלו. קיצורו של דבר – רכיבה ללא דרמות וללא הברקות, רכיבה שלא יקרה בה דבר, עוד שבת בלי טעם ובלי ריח

דני הוביל ביציאה ממזכרת בתיה על השביל החדש והמשעמם המתמשך לארכו של כביש 6. במפגש עם ערוצו המזרזף של נחל שורק פונים שמאלה. כולם פונים חוץ מאוסקר שכמו חיימק'ה שלי בשיר, הוא פונה בכח ההרגל לימין (לשם פונים, כשרוכבים רכיבת בוקר במסלול הזה). האוזניות הנעוצות באוזניו משמשות תרוץ טוב למה הוא לא שומע את קריאותינו, ובלית ברירה, ספי הצעיר שבחבורה יוצא כאילה שלוחה להדביק אותו ולהחזירו לתלם. מטפסים על הגבעה הקטנה של מושב יסודות ומוודאים שאוסקר פנה בכוון הנכון. שדות מוריקים, גן-יָרַק, כל מה שאנחנו קונים בשוק. תנובת השדה במלוא הדרה מוכנה לטקס הבאת הביכורים הממשמש ובא. ואז מראש הגבעה נפתח הנוף והירוק מתמזג בצהוב, וריח צהוב, ריח יבש של תחילת הקיץ, של שיבולים צרובות שמש ממלא את האוויר. צהוב זהוב של שדות חיטה, שיבולים עמוסות, כורעות תחת נטל הגרגרים, ממתינות לקציר (חג שבועות בפתח). צהוב לוהט של פרחי חמניה גדולים הפונים אל השמש. עטרה צהובה לוהטת, כמו השמש ממעל, שמש צהובה וגדולה קופחת מעל ואלפי שמשות קטנות זורחות מלמטה


ובמרכז השדות, כמו עין ענקית של הנוף הצופָה אל על, מתגלה לעינינו אגם עונתי רחב ידיים. כאן? ליד הבית? מאיפה נולד האגם הזה? מימי האגם מבהיקים בשמש שכבר מתחילה להעיק, במימיו משייטים להנאתם אגמיות ועופות מים אחרים. שלדגים (או בני דודים שלהם) חגים מעל למים ורומזים כי גם במים יש ככל הנראה חיים. וצהוב החמניות מתערבב בצהוב החיטה הבשלה, ותכלת השמים משתקפת בתכול האגם ורק פס דק של ירק ובתים המשתקפים בתמונת ראי במים, מבדילים בין תכלת לתכלת. אנו מנסים לזהות את עופות המים, ורק אילה שמומחיותה בחרקים מנסה לזהות את הכנימה של החמניות, וקוראת לה בשמה הלטיני שאפילו הרופאים שבינינו לא השכילו לבטא נכונה

ממשיכים ורוכבים הלאה. ומד הק"מ כבר מראה 20 ומשהו, והמדחום כבר נושק ל-30 ואנחנו מחפשים מקום יפה לקפה. ונחל שורק מפריד בינינו לבין המטע המוצל, וכאילו אירופה, מטע ונחל זורם. ספי מסביר איך לחצות את הנחל , ואוסקר מסביר את שיטתו לחצות בהליכה. ואנחנו חוצים את הנחל, מתיזים מים לכל עבר וצהלות אושר בוקעות מפינו כמו היינו ילדים בטיול שנתי עם מורה ממלאת מקום



ממשיכים ורוכבים על השביל המתפתל וחובק את הנחל, משמאלנו הרחש המהפנט של הזרם החרישי, מימיננו מטעי פרי המפתים לחמוק ולהחבא מלהט השמש באפלולית הקרירה הרובצת בינות לעצי הפרי, וציפורי מים שוב חגות ממעל, והאופניים שועטים ומקפצים מעל למהמורות השביל. אני עוצם את עיני (וירטואלית כמובן) , ובעיני רוחי אנו רוכבים לאורך נהר באירופה, הזרם הדק של נחל שורק נראה כנהר שוצף, ומטע האפרסקים לובש בגדי יער עבות, ומשק כנפי הציפורים החגות מעלינו נשמע כמו משק כנפי נשרים... רק רגע... הרעש החזק הזה מחזיר אותי למציאות. זה משק הרוטור של המסוק שחזר מן הסתם ממשימת חיסול ממוקד בעזה. ורק הציניקנים שבינינו (ז"א כולנו) מסתלבטים על קובי ומכריזים שזה האפאצ'י ששלחה הפולנייה לצורך חיסול ממוקד בגלל השעה המתאחרת

והמאבק בין המדחום לספידומטר כבר צמוד צמוד, ושניהם עברו מזמן את ה-30. ופנינו מועדות מהחצר האחורית של דני לחצר האחורית שלי. שתי בריכות המים של מקורות על גבעות מרר, אשר נראו לנו בתחילה אי שם סמוך לאופק, נראות פתאום קרובות קרובות, ואנחנו שמים פעמינו לעברן. שדה חמניות בשיא פריחתן מזכיר (עם כל הצניעות) את הטור דה פראנס עם תמונות הרכיבה בשדות החמניות שהפכו כבר לסימלו המסחרי

ועוד חציית ערוצו (היבש) של נחל גמליאל בירידעליה על מעביר מים (לא לפני שדני התרשם מאנדרטת הצנחנים הסמוכה, המריא מהאופניו החדשים וצנח אפיים ארצה), שדרת הברושים שעל גדת הנחל ממלאה את האוויר בריח האופייני של הברושים, ריח של קיץ, ריח של שמש ואבק, של החופש הגדול, אשר מחזירים אותי לימי ילדותי. ואז מטפסים בינות משוכות הצבר עצי החרוב והאלה על גבעת מרר, נותנים מעט מנוחה לרגלינו ומשקיפים על הנוף המוכר כל כך של השטח שרכבנו בו שדות, מטעים, מושבים, המשתרעים מכאן ועד לגבעות השפלה הפנימית הנושקים לאופק
והקילומטרז' כבר משאיר את הטמפרטורה מאחור בהפרש ניכר, ובקבוק המים כבר יבש, והפה יבש שבעתיים. אנחנו יורדים מהגבעה בשביל המג'עג'ע, מתפתלים בין אבנים וחריצי קרקע, מקפצים כעיזים על פני מדרגות הסלע במורד. עוד תשעה ק"מ של דרך עפר בין שדות גבעת ברנר וחוזרים הביתה


לוח התוצאות מראה ניצחון מוחץ לקילומטרז' על הטמפרטורה 49:36

מי אמר רכיבת שבת משעממת?י

יום ראשון, 29 באפריל 2007

נחל ירמות

טיול לנחל ותל ירמות אשר בין בית שמש לעמק האלה. לא כל כך בשביל לכתוב כמו בשביל לנסות את השתלת הוידאו. בראשון איזי גולש לירידה, אבל מוותר מראש על ניסיון העליה. בשני ספי מנסה את כוחו. מאיור מפחד ממתחרה , אבל לא לדאוג בסוף ספי הצליח

ולא שאין מה לספר על המסלול הנפלא הזה. דוקא יש ויש. היו עליות שסחטו דופק, היו ירידות שסחטו אדרנלין (קצת), נופים יפים המשקיפים על עמק האלה. מפגש עם בע"ח - צבי שהביט בנו מרחוק, נחש שחצה את דרכנו ואנו הבטנו בו מרחוק (מאותה סיבה שהצבי הביט בנו מרחוק) אבל הפעם הפוסט הוא כדי לבדוק איך התקבלה השתלת הסרטים (מאחד משלושת קטעי עליה-ירידה מקפיצי דופק). מאחר ובפעמיים שרכבנו שם יצא כך שלקראת סיום נוצר קוצר זמן למספר אנשים, ויתרנו פעמיים על הקטע האחרון - מנזר בית ג'מאל. וזה מה שמשאיר טעם של עוד, זה מה שיביא ואתנו לשם בשלישית וברביעית, ואז יהיה גם תאור מפורט יותר. אני מקווה


זהו. סוף הניסיון

יום שבת, 21 באפריל 2007

המלך מת, יחי המלך!

וצ'יף צ'יף צ'ף
הקטר כבר לא נשף
ותיק תיק תק
הגלגל לא דפק
ואז פס אחד לשני לחש
המלך מת יחי המלך החדש

הם היו האופניים האמיתיים הראשונים שלי ב"ילדותי השניה". למען האמת, היה זוג קודם, זוג אופני מדבקה עשויים צינורות פלדה כבדים וקפיץ של כאילו שיכוך מלא, אבל אלו היו "הדבר האמיתי" הראשון. הזוג הראשון, אופני המדבקה היו כמו חברה ראשונה, אבל לא ממש אהבה. יציאה לסרט, קצת יד ביד וזהו. אך אלו היו אהבה אמיתית, אהבה ראשונה, אהבה שמומשה בהרבה יזע, פה ושם קצת דם, והרבה טכיקרדיה


תוך כדי כתיבת שורות אלו, אני חושב לעצמי שבעצם גם עם הזוג הראשון, זה לא היה רק "ללכת יד ביד לסרט". נכון שהם נרכשו בעיקר בכדי לבחון את עצמי אם יש בכוחי להשכים מידי שבת עם שחר, נכון שדי בהתחלה לא היה לי ממש איכפת אם הם יתפרקו, כי כך יהיה תרוץ לקנות חדשים, אבל גם עליהם רכבתי במקומות נפלאים וגם איתם היו לי חוויות שלא אשכח. אתם טיפסתי לראשונה במעלה נחל כיסלון (איזו התרגשות היתה זו), ואיתם התרסקתי במורדו (ואיזה פחד זה היה ), איתם רכבתי מאילת לעמודי עמרן, לקניון שחורת, ואפילו היה מי שחשב שאני חלק מהטריאטלון (טוב, לא מישהו שממש מבין). אבל אהבה אמיתית לא היתה זו


זה היה בתחילת 2004 כשראיתי אותם לראשונה במצמן בילו. שחורים, מבריקים, עם כתובת גדולה "ספשלייזד" על השלדה. בדחילו ורחימו הבאתי אותם הביתה, כמו שמביאים תינוק שזה אך נולד. רכיבה ראשונה עם קובי לכוון צרעה. בוץ על השביל החזיר אותנו מהר הביתה. האם בגלל הקושי של הבוץ? או שמא היה זה החשש ללכלך את האופניים החדשים? אבל התחושה הזו של "יש לי אופניים אמיתיים" היתה נפלאה, ופתאום הכל כאילו קל יותר, כאילו זורם יותר
וכך חלפו להן שלוש שנים של רכיבות ברחבי הארץ, מנחל שלמה והרי אילת בדרום עד לסובב כינרת בצפון, רכיבות קצרות במגרש הביתי, ורכיבות ארוכות בהרי ירושלים, נופים מדהימים ורכיבות נפח משעממות, מישורים שטוחים ומדרגות סלע, שבילי קק"ל וסינגלים, מסלולים קלים ושבילים מקפיצי דופק


ואני לומד להכיר אותם והם לומדים להכיר אותי, וכל חריקה אומרת לי מה כואב להם, וכל דפיקה אומרת מה כואב לי. לא שלא פזלתי במשך השנים הצידה, לא שלא העפתי מבט עורג לעבר אחרות (כן, אני יודע, אופניים זה בזכר, אופניים אחרים יש לומר, אבל הרבה יותר מתאים לי כאן לעשות שימוש בָטעות הרווחת ולומר אופניים אחרות, בלשון נקבה. סיפור אהבה או לא?), נהפוך הוא! בכל ביקור במכון היופי של מצמן פזלתי גם פזלתי ופינטזתי על היפהפיות המוצגות שם לראווה, "אפיק" זריזות וצרות מותניים, "סנטה קרוז" עם פרונט שופע... אבל תמיד ידעתי שצריך לחזור הביתה. במשך השנים הרעפתי עליהם מתנות יקרות ושידרוגים לרוב, בולם אחורי, ובולם קדמי, מעצורי דיסק וצמיגי טיובלס, קרניים ארגונומיות, ופדלים עם קליטים, עד שאסף ממצמן הגדיר אותם בתור ה-איקס-סי הכי משודרגים בעולם
ואז הגיע אותו יום, כמו בכל הרומנים והטלנובלות, ולקחתי אותם לטיפול שוטף במכון היופי של מצמן. ושם בצד, מעבר לדלפק הטיפולים ראיתי אותם, אופניים דקי גזרה וקלי משקל, עונדות עדיי איקס-טי-אר, צעירות מאהובתי (כן, שוב בלשון נקבה), ומה לעשות, גם יפות ממנה, ואסף הבטיח שהביצועים שלהם – שפתיים יישק, אין עליהם בכל הממלכה. י
בחשש והתנצלות, בטון של נו, מה אני יכול לעשות, זה חזק ממני... הבאתי את בחירתי החדשה, הצעירה הביתה. לא כפילגש, לא כצרה, אלא בתור מספר אחד. והאיקס-סי הישנות והנאמנות עמדו להן במחסן כאילו נכלמות, מבוישות, ויש מי שיאמר שאף הרכינו את הכידון בהכנעה, כאילו הבינו שזה מה שנגזר עליהן בגילן, ופינו מקום ליורשת...... י


ואז הגיע טל, והוא התאהב בגברת הזקנה ממבט ראשון. לפני שהעמיס אותה על רכבו, עמדנו הם ואני, בחצר הבית ונפרדנו. טפיחה קלה על אחורי האוכף, ליטוף של השילדה, ומישהו יאמר שהיה גם קצת מחנק בגרון. "תתיחס אליהן יפה" אמרתי לטל, "זה מגיע להן. אהבתי אותן". י

אז ברמן את צינור הדלק אט סגר
האש כבתה לאט והקיטור גם כן נגמר
וברמן למנהל בקול חנוק אמר
הנה שבעים ארבע מאות ארבעה עשר
וצ'יף צ'יף צ'ף
הקטר כבר לא נשף
ותיק תיק תק
הגלגל לא דפק
ואז פס אחד שני לחש
המלך מת יחי המלך החדש
.
חיים חפר

.

.
.נ.ב
את הכתוב לעיל יש לקחת בפרופורציות הנכונות

יום רביעי, 11 באפריל 2007

פאשקוויל

כבר מספר שבועות לא רכבנו בצורה מסודרת וקבועה, בהרכב מלא. היתה רכיבה פה, רכיבה שם, אבל אף פעם לא בהרכב המלא. כאן איזי נבצר בטיול בדרום אמריקה, שם אני נבצר בין מסלולי הסקי של אנדורה, אוסקר בספרד, ואחרים סתם תפסו טרמפ על הנבצרויות האלה. פה מזג האוויר הפריע, ושם ארוחה משפחתית או מעבר דירה, כל פעם מישהו חסר. וכשחזרנו והתקבצנו - נשמעו כל מיני קרעכצען של "אני לא בכושר", "כבר לא רכבתי חודש" וכיוצא בהללו תרוצים. אח"כ אביב הגיע פסח בא עם ההתחייבויות המשפחתיות, הארוחות וכל השאר. והאוויר מלא בריח פריחת האביב, והשמש עדיין לא קופחת, והתקופה הכל כך יפה הזו הולכת ובורחת לנו בין השפיצים של הגלגלים

ואז לא נותר אלא להפיץ ברבים באמצעות הפוסטא האלעקטרונית את הפאשקוויל הזה




איזי מיהר וענה בהאי לישנא
נשבע אני לקיים קול קורא זה ומצווה זו ככתבה וכלשונה אי"ה למרות הנזיקין הרבים והעצומים שנפלו עלי בידי שמים בבוקרו של חג שני של פסח. קריעת שלשלת, כפי ששמשון, קרע את לוע הארי, קריסת מעביר אחורי כחרס הנשבר, יציר כפיהם של הגויים מלוכסני העיניים ימ"ש, (שימנו איקס-טי עלאק) וקריעת תבריג בדל האוזן אליו קשור אותו מעביר כמעט כקריעת דש בגדי, לא עלינו. כל אלה מחייבים את תעניתו של הצרור הנקוב הלא הוא כתב האשראי הפלסטי בנזק העולה לשיעור של 1000 שקלי כסף תבין ותקילין ותפילתי נשואה אל המכניקאר שישלים מלאכתו הקדושה טרם כניסת השבת הבעל"ט על מנת שנוכל לקיים מצות חילול השבת בשבילי ארצנו הקדושה, בצהלה דיצה ודיווש כהלכה
איז
י

ור' שמחה פוסק הלכה כדלקמן
לו יהי רצון
ואנו בימי ספירת העומר והזהירות והדקדקנות מתבקשות בכל צעד, קל וחומר על גלגל, וחמור שבעתיים דו אופן. חובה עלינו לצאת לרכיבה בשדות, בין פרחים, ועצים וריחות אביבים
והיה האמור בשבת קודש לרכיבה
ואמרו אמן
הללו יה

אבל שכחנו רק שגם רפי קיבל את ה"פוסטא" הזו בניכר, והתגובה שלו בשני מיילים, ליתר ביטחון, היתה קצרה ונחרצת
.... ואני חשבתי שכבר מבין את השפה די טוב .... לא הבנתי כלום
לא חשוב, עוד 10 ימים תסביר לי
וכשהתיאש מתשובה מובנת ממני פנה לעזרת הכלל
חברה !!! שמישהו יסביר לי מה קורה פה ! קרה משהו שאני לא יודע וכולם התחילו לדבר ולהתכתב בשפה שאין סיכוי שאני אבין
לא נורא ... אני אלמד יפנית , אם כך

רפ
י

לאוסקרכבר לא העברנו את הדואר


יום שלישי, 20 בפברואר 2007

מי שלא קופץ אדום

כלניות, כלניות
כלניות אדמדמות אדמוניות
כלניות, כלניות
כלניות מטוללות חינניות
שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה
אבל תמיד כלניות תפרחנה
סופות לרוב תהומנה ותסערנה
אך מחדש כלניות תבערנה
כלניות,כלניות
כלניות אדמדמות אדמוניות


נתן אלתרמן



הצבע האדום השתלט על השטח! למרות שפה ושם נראים עדיין כתמים צהובים, אין ספק שהאדום הוא הצבע השולט על כר הדשא. תם העידן הצהוב, והתחיל העידן האדום!!!יזה נשמע כמו מאיר איינשטיין, אבל לא! זה לא תאור של הקהל בדרבי התל אביבי בבלומפילד. בימי חורף אלה, התאור הוא של מרחבי הפריחה בצפון הנגב. ולנו, רוכבי האופניים, מרחבי הפריחה של צפון הנגב מסתכמים במילה אחת – בארי. רוצים שתי מילים? סינגל-בארי. לונה פארק לרוכבי האופניים ושוב חוזר לבלומפילד. לונה- פארק = בלומפילד. מי זוכר את הלונה פארק ביפו? לונה-פארק הטובל במרבדי כלניות. וכמו הכותרת (שוב אני חוזר לעולם הכדורגל) – מי שלא קופץ (במהמורות הסינגל הזה) אדום, כי רק הכלניות אדומות הכותרת השתולות באדמה אינן קופצות שם בבארי (מבלי לפגוע בפרחים האחרים שאינם אדומים, ומבלי לפגוע ברוכבים הלבושים אדום. פשוט עניין של סטטיסטיקה)י
היכרנו את המסלול לפני שנה. ל' רוכבת אופנים וקולגה, סיפרה עליו. מ', בעלה, הוביל במסלול. בשלב מסוים של הרכיבה טלפנה ל' (שנשארה בבית מפאת החודש השביעי להריונה) למ' ושאלה: "נו? הם (ז"א אנחנו) נהנים?" ומ' בחיוך עונה לה: "את צריכה לראות את החיוך המרוח להם על הפנים..." חלפה שנה, וכמאמר שירה של שושנה דמארי (אלתרמן ליתר דיוק) –"מחדש כלניות תבערנה", ושוב אנו שמים פעמינו דרומה
זה התחיל קצת בבאסה. ראשית – חלק מהחברים היה בנבצרות זמנית ולא כולם יכלו להתייצב. שנית - היציאה מרחובות לוותה בגשם שוטף, והמחשבות על הגשם הצפוי והבוץ שימלא את ערוצי ארץ הביתרונות קצת מטרידות. אבל ראיתם פעם ילד המצפה שנה תמימה לביקור בלונה-פארק, וגשם מנע ממנו ללכת? כך גם אנחנו, מוטרדים או לא, שמנו פעמינו לדרום האדום

בארי. לה-מדווש. כאן מתחיל הדבר האמיתי. קשה להעביר בכתב למי שלא רכב מעולם במסלול שכזה, את התחושה המופלאה הזו של עליות, של ירידות, של דופק המטפס מעלה בשל המאמץ הרב המושקע לאורך כמה מטרים של טיפוס תלול או של החסרת פעימת לב בגלל הצניחות החפשיות לערוצי הנחלים. כמו תנסו להמחיש למי שלא ביקר שם מעודו, את התחושה בלונה פארק במשפט סתמי כגון "היינו על הקרוסלה" או "הייתי על הגלגל ענק". מילים יבשות שלא יכולות לבטא את עצמת התחושה המפעמת, את תחושת הלב היורד לשיפולי הבטן, את תחושת האופוריה. מי שכבר רכב בסינגל הזה, יבין זאת אבל מי שלא עשה זאת מעולם – לעולם לא תוכלו להמחיש לו. כמו לנסות להמחיש לעוור מלידה את משמעות האדום האדום של פריחת הכלניות
סינגל קצר בחורשה הנושקת למגרש החניה, ואתה מגיע ל"ירידעליה" הראשונה. שפריץ ראשון של אדרנלין במינון נמוך. אבל לא לדאוג, המינון הגבוה עוד יגיע. ואתה ממשיך ומגיע לכיכר הניסיונות. כמו בקרקס, רוכב האופנוע המזנק אל "קיר המוות", כך כאן, אתה נכנס לכיכר-מכתש, ובוחר את העלייה הרצויה, שועט לעברה ומנסה בכל כוחך (או בכל הטכניקה שלך, והכי טוב בשילוב של השניים) לנצח את קיר המוות הפרטי שלך ולצאת מהמכתש

יצאת? רק בשביל לזרוק את התחת לאחור, אל מאחורי האוכף, ולדהור במורד בחזרה פנימה, ולנסות שוב. כמו באנג'י שאתה עולה מעלה מעלה רק כדי לצנוח שוב למעמקים. ואתה יוצא מהככר הזו, לתוך ערוצו של נחל, דוהר לארכו, מתפתל בפיתוליו, מתמזג עם השביל המתעקל בינות לסבך השיחים, לוקח את הסיבובים תוך טיפוס על קירות הערוץ, עד שאתה מגיע ליציאה הבלתי אפשרית מהערוץ על גבי סכין תלולה ובוצית

או אז אתה מעמיס את האופניים על כתפיך ומטפס אל מחוץ לערוץ. ושוב אתה דוהר, צולל לתוך חריצי קרקע בזווית תלולה, כמעט בלתי אפשרית המעלה את ארוחת הבוקר שאכלת במעלה הוושט, רק כדי לקבל מספיק תנופה שתוציא אותך ממול בעליה תלולה לא פחות, לקראת ה"ירידעליה" הבאה המחכה לך מעבר לסיבוב. ארץ ביתרונות היא ארץ בארי, ואתה עולה ויורד, יורד ועולה, כמו ילד הרוכב על סוס עץ בסחרחורת בלונה פארק

ואתה ממשיך וחוצה מרחבים ירוקים המשתרעים עד קו האופק, צבועים בכתמים ענקיים של אודם הכלניות. והשמיים כחולים כחולים, והכלניות אדומות לוהטות, ואתה מביט סביב סביב עד האופק, ומבטך נעצר אל האופק הנשקף ממערב, והוא קרוב עד כדי הושט היד וגע בו, והוא מוחשי עד כדי צריבה, והוא בנוי מקו רקיע של בתים צפופים צפופים. משכנות עוני עטופי יאוש ושטופי שנאה

ואני לא יכול שלא להיזכר בימים אחרים, בשירות מילואים בעזה בתקופת האינטיפאדה הראשונה. מחנות פליטים צפופי אוכלוסין, שאטי, סאג'עייה, אל בורייג'… סגורים ודחוסים עד להתפוצץ, ואנחנו הסוגרים עליהם, סגורים בעצמנו בבסיס, נוסעים ברכבים ממוגנים ומסורגי חלונות. פעם אנחנו סוגרים אותם ופעם הם סוגרים עלינו, אנחנו מטילים עוצר והם ספונים בבתיהם, והם משליכים אבנים ואנחנו מגיפים את חלונות הרכבים. וכמו ברכיבה בבארי - פעם אתה למעלה פעם למטה, רוכב על סוס עץ בסחרחורת של החיים. בית כלא אחד גדול היא עזה, ולא משנה אם אתה אסיר-תושב או אסיר-חייל. קשה שלא להיזכר בימים ההם ולחשוב עד כמה צורם עד היום הניגוד בין הדוחק והמחנק בצד ההוא של האופק, לבין הפסטורליה של המרחבים הפתוחים, האוויר הבהיר, הפרחים הפורחים, בצד הזה של האופק. פסטורליה העלולה להיקטע באחת עם מטח קסאמים. נד-נד, נד-נד, רד עלה, עלה ורד
והכלניות – הן תמיד כאן כמאמר שירו של אלתרמן, חוזרות ומשתלבות כחוט השני במהלך ההיסטוריה של המקום. ה"כלניות" הלא הם חיילי הדוויזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי בימי המנדט שהחלו את פעילותם בא"י בדיוק כאן, באזור עזה, ועל פני שרידי שדה התעופה שלהם רכבנו לפני רגע. הצנחנים, ה"כלניות" של אריק שרון, אלה ש"ניקו" את עזה בזמנו. וכיום, מרבדי הכלניות המשתרעים ככל שמגעת העין, מכאן ועד קצה האופק, מפאתי עזה ועד חוות השקמים של שרון הנמצאת לא הרחק. איך שגלגל מסתובב, איך מעגלים נסגרים... יחוזרים למגרש החניה. 24 ק"מ של סינגל מדהים. והחיוך ההוא שראה מ' על פנינו לפני שנה, שוב נמתח מאוזן לאוזן, כמו ילדים שסיימו יום כיף בלונה פארק, ויודעים ש"שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה, אבל תמיד כלניות תפרחנה. סופות לרוב תהומנה ותסערנה, אך מחדש כלניות תבערנה" יודעים שתחלוף עוד שנה, השדות יבערו באודם הכלניות, ושוב נצא דרומה, שוב נחזור ללונה פארק, שוב נחזור לכלניות. והלוואי רק שלא נחזור שוב לעזה

קישורים