יום שלישי, 22 במאי 2007

צהוב ליד הבית. סתם רכיבה משעממת

זו היתה אמורה להיות רכיבת שבת משעממת וללא אתגר. רכיבה בחצר האחורית של הבית, כזו שאנחנו עושים מידי פעם בבוקר מוקדם לפני העבודה

זה התחיל במיסרון של איזי שהודיע שהוא חולה, המשיך עם דובי שטרם החלים מהפציעה בברך, ומויש שצריך לחזור מוקדם. בחדשות מספרים על שחר אדום שעולה על שדרות והחזאי מתריע על יום צהוב, שרב כבד, באזורנו. זו פתיחה שאינה מבשרת טובות לגבי תכניות הרכיבה לשבת, והרעיון של ספי לרכיבה בהרי ירושלים נופל באחת. בלית ברירה אנחנו מסכמים על רכיבה קצרה באזור מזכרת בתיה. שטח מישורי, ללא נופים, ללא ציפיות. העליה הגדולה ביותר אמורה להיות עלית הטמפרטורה, הירידה הכי תלולה אמורה להיות הירידה על קובי והפולנייה שלו. קיצורו של דבר – רכיבה ללא דרמות וללא הברקות, רכיבה שלא יקרה בה דבר, עוד שבת בלי טעם ובלי ריח

דני הוביל ביציאה ממזכרת בתיה על השביל החדש והמשעמם המתמשך לארכו של כביש 6. במפגש עם ערוצו המזרזף של נחל שורק פונים שמאלה. כולם פונים חוץ מאוסקר שכמו חיימק'ה שלי בשיר, הוא פונה בכח ההרגל לימין (לשם פונים, כשרוכבים רכיבת בוקר במסלול הזה). האוזניות הנעוצות באוזניו משמשות תרוץ טוב למה הוא לא שומע את קריאותינו, ובלית ברירה, ספי הצעיר שבחבורה יוצא כאילה שלוחה להדביק אותו ולהחזירו לתלם. מטפסים על הגבעה הקטנה של מושב יסודות ומוודאים שאוסקר פנה בכוון הנכון. שדות מוריקים, גן-יָרַק, כל מה שאנחנו קונים בשוק. תנובת השדה במלוא הדרה מוכנה לטקס הבאת הביכורים הממשמש ובא. ואז מראש הגבעה נפתח הנוף והירוק מתמזג בצהוב, וריח צהוב, ריח יבש של תחילת הקיץ, של שיבולים צרובות שמש ממלא את האוויר. צהוב זהוב של שדות חיטה, שיבולים עמוסות, כורעות תחת נטל הגרגרים, ממתינות לקציר (חג שבועות בפתח). צהוב לוהט של פרחי חמניה גדולים הפונים אל השמש. עטרה צהובה לוהטת, כמו השמש ממעל, שמש צהובה וגדולה קופחת מעל ואלפי שמשות קטנות זורחות מלמטה


ובמרכז השדות, כמו עין ענקית של הנוף הצופָה אל על, מתגלה לעינינו אגם עונתי רחב ידיים. כאן? ליד הבית? מאיפה נולד האגם הזה? מימי האגם מבהיקים בשמש שכבר מתחילה להעיק, במימיו משייטים להנאתם אגמיות ועופות מים אחרים. שלדגים (או בני דודים שלהם) חגים מעל למים ורומזים כי גם במים יש ככל הנראה חיים. וצהוב החמניות מתערבב בצהוב החיטה הבשלה, ותכלת השמים משתקפת בתכול האגם ורק פס דק של ירק ובתים המשתקפים בתמונת ראי במים, מבדילים בין תכלת לתכלת. אנו מנסים לזהות את עופות המים, ורק אילה שמומחיותה בחרקים מנסה לזהות את הכנימה של החמניות, וקוראת לה בשמה הלטיני שאפילו הרופאים שבינינו לא השכילו לבטא נכונה

ממשיכים ורוכבים הלאה. ומד הק"מ כבר מראה 20 ומשהו, והמדחום כבר נושק ל-30 ואנחנו מחפשים מקום יפה לקפה. ונחל שורק מפריד בינינו לבין המטע המוצל, וכאילו אירופה, מטע ונחל זורם. ספי מסביר איך לחצות את הנחל , ואוסקר מסביר את שיטתו לחצות בהליכה. ואנחנו חוצים את הנחל, מתיזים מים לכל עבר וצהלות אושר בוקעות מפינו כמו היינו ילדים בטיול שנתי עם מורה ממלאת מקום



ממשיכים ורוכבים על השביל המתפתל וחובק את הנחל, משמאלנו הרחש המהפנט של הזרם החרישי, מימיננו מטעי פרי המפתים לחמוק ולהחבא מלהט השמש באפלולית הקרירה הרובצת בינות לעצי הפרי, וציפורי מים שוב חגות ממעל, והאופניים שועטים ומקפצים מעל למהמורות השביל. אני עוצם את עיני (וירטואלית כמובן) , ובעיני רוחי אנו רוכבים לאורך נהר באירופה, הזרם הדק של נחל שורק נראה כנהר שוצף, ומטע האפרסקים לובש בגדי יער עבות, ומשק כנפי הציפורים החגות מעלינו נשמע כמו משק כנפי נשרים... רק רגע... הרעש החזק הזה מחזיר אותי למציאות. זה משק הרוטור של המסוק שחזר מן הסתם ממשימת חיסול ממוקד בעזה. ורק הציניקנים שבינינו (ז"א כולנו) מסתלבטים על קובי ומכריזים שזה האפאצ'י ששלחה הפולנייה לצורך חיסול ממוקד בגלל השעה המתאחרת

והמאבק בין המדחום לספידומטר כבר צמוד צמוד, ושניהם עברו מזמן את ה-30. ופנינו מועדות מהחצר האחורית של דני לחצר האחורית שלי. שתי בריכות המים של מקורות על גבעות מרר, אשר נראו לנו בתחילה אי שם סמוך לאופק, נראות פתאום קרובות קרובות, ואנחנו שמים פעמינו לעברן. שדה חמניות בשיא פריחתן מזכיר (עם כל הצניעות) את הטור דה פראנס עם תמונות הרכיבה בשדות החמניות שהפכו כבר לסימלו המסחרי

ועוד חציית ערוצו (היבש) של נחל גמליאל בירידעליה על מעביר מים (לא לפני שדני התרשם מאנדרטת הצנחנים הסמוכה, המריא מהאופניו החדשים וצנח אפיים ארצה), שדרת הברושים שעל גדת הנחל ממלאה את האוויר בריח האופייני של הברושים, ריח של קיץ, ריח של שמש ואבק, של החופש הגדול, אשר מחזירים אותי לימי ילדותי. ואז מטפסים בינות משוכות הצבר עצי החרוב והאלה על גבעת מרר, נותנים מעט מנוחה לרגלינו ומשקיפים על הנוף המוכר כל כך של השטח שרכבנו בו שדות, מטעים, מושבים, המשתרעים מכאן ועד לגבעות השפלה הפנימית הנושקים לאופק
והקילומטרז' כבר משאיר את הטמפרטורה מאחור בהפרש ניכר, ובקבוק המים כבר יבש, והפה יבש שבעתיים. אנחנו יורדים מהגבעה בשביל המג'עג'ע, מתפתלים בין אבנים וחריצי קרקע, מקפצים כעיזים על פני מדרגות הסלע במורד. עוד תשעה ק"מ של דרך עפר בין שדות גבעת ברנר וחוזרים הביתה


לוח התוצאות מראה ניצחון מוחץ לקילומטרז' על הטמפרטורה 49:36

מי אמר רכיבת שבת משעממת?י