שירת חייו באמצע נפסקה. לזכרו של קובי קנטי

היה איש – וראו: איננו עוד

קודם זמנו מת האיש הזה

ושירת חייו באמצע נפסקה.

וצר! עוד מזמור אחד היה לו

והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד!
ח.נ. ביאליק

במוצ"ש 26/1/2008 הלך קובי קנטי לעולמו. 27 שנים של חברות אמיצה נקטעו בטרם עת.

היה זה קובי זה שהחזיר אותי לעסקי האופניים בילדותי השנייה. לפני כ-5 שנים, בא אלי קובי ושאל מה דעתי על רכיבת אופניים. הסברתי לו שבילדותי (הראשונה) הייתי רוכב על גבול הקרקס, אבל עכשיו? מה לי ולזה? אני הרי אדם רציני, אנשים סומכים עלי (בטעות כמובן), אז מה לי ולשטויות האלה? וקובי הסביר לי שזה הטרנד החדש שהחל לתפוס תאוצה בארץ, ויותר ויותר אנשים מגלים מחדש את האופניים, אנשים שפויים בני גילנו שחזרו לילדותם והחלו לרכוב רכיבת שטח. אז קבענו. שבת ב-7. ז"א מה זה קבענו? קובי קבע! אני רק הייתי צריך לדאוג לדברים הקטנים כמו למצוא אופניים, לקנות מנשא לאוטו, לדאוג לקסדה, ולקפה כמובן. כי הקפה, זה הטוב, קפה שהוכנסה בו הנשמה, זה שאנו מכינים מידי שבת ברכיבותינו, לא קפה מטרמוס אלא זה שבושל בשטח על פי כל חוקי הקפה, עם שכבת ה"קאיימאק" המצפה את פניו, קפה כזה מהווה חלק בלתי נפרד מחברותנו במהלך כל שנותיה ושזור בה כחוט השני.

שבת בבוקר, אני משכים קום, חס וחלילה שלא אאחר. אני הרי מכיר את קובי הדייקן, זה שקובע אתך על השניה, זה שיצא פעם מרחובות וקבע עם דדי אחיו להיפגש בצומת עמיעד בשעה 7:20. לא ורבע, לא וחצי. 7:20, פונקט. ורק בגלל משאית איטית לקראת סוף הנסיעה אחרנו בשתי דקות, ואיזו תחושה של אכזבה על פניו של קובי. אבל בחזרה לענייני אופניים, נפגשנו באותה שבת ראשונה של רכיבה בטל שחר עם שני חברים של קובי, להלן איזי ושלומי (ציפורי). רכבנו משהו כמו 6 ק"מ תמימים, וחזרנו (לפחות אני) תשושים, סמוקים, מתנשפים, הלב פועם בהיסטריה, כאילו סיימנו מרתון . ברכיבה השנייה כבר הגענו לצרעה, אבל יותר חשוב מהמרחק שעלה היתה ההכרה שהנושא הזה מחלחל וחודר לתוכנו, וכנראה נדבקנו בחיידק הזה (למען הדיוק ההיסטורי, איזי כבר היה נגוע בו). ואז הגיע מסע הכומתה ברכיבה במעלה נחל כיסלון. בפעם הראשונה חלקנו הגיע רק עד לאמצע הדרך יש להודות, אבל אח"כ כבר היה יותר ויותר טוב, הגענו עד עין לימון עם תחושת סיפוק עצומה כשלגמנו מהקפה ליד המעין, ובתענוג שבגלישה לרכבים בסוף הרכיבה. כשהיינו מעמיסים את האופניים על הרכבים דאג קובי להזכיר את העובדה שהיו היום פחות עצירות מנוחה בדרך העולה, כמעט ולא ירדנו ללכת ברגל, חוץ מקצת פה ושם, והבעת סיפוק וגאווה על פניו. אח"כ הצטרפו לרכיבות אוסקר ורפי מילר מטעמי, אילן, ועודד מטעם איזי, והקבוצה הלכה וגדלה, והשאר, כמו שאומרים, כבר היסטוריה.

קובי היה חלק בלתי נפרד מהקבוצה שלנו בתחילת הדרך, תקופת אופני המדבקה. איש גדול ממדים על אופניים שנראו קטנים ממידותיו, היה רוכב בקצב שלו. באחת הרכיבות, כשהיו אתנו כמה חבר'ה צעירים שרצו מהר קדימה, חיכינו לו במפגש השבילים הגדול שבמעלה הכיסלון. כשהגיע קובי, עמדו הצעירים ומחאו לו כפים של "כל הכבוד" כמו בפרסומת הישנה של מי עדן. לימים נטש קובי את קבוצת הרכיבה שלנו אבל המשיך לרכוב, כתמיד בקצב שלו, רכיבות משפחתיות ברחבי הארץ עת טייל עם אשתו מיכל, אחיו וגיסתו. עם זאת, בפגישות חברתיות שלא בנסיבות אופניים, המשיך להתענין בנעשה אצלנו, איפה רכבנו בשבת, מי הצטרף, מי פרש, ומי שידרג למה.

במשך השנים, וגם לאחר שפרש מהקבוצה שלנו, היינו יוצאים מידי פעם לרכיבה משותפת – שנינו לבד. רכיבה שהיתה מימוש של חברותנו. לא רכיבות ארוכות, לא רכיבות קשות, אבל רכיבות של כיף. שנינו לבד בשבילים שבין מזכרת בתיה לחולדה, נהנים מזמן איכות של שני חברים. בהפסקות הקפה, שכמובן לא פסחנו עליהן, היינו מנהלים שיחות נפש "ראש בראש" על כל נושא שבעולם ואז היה מתגלה קובי כאיש אשכולות, האיש שהיית רוצה שיהיה החבר הטלפוני שלך, אם היית מתמודד במי רוצה להיות מיליונר. שיחות (מה שיחות? מונולוגים!) על ספרות ואומנות, על מדע, על עינייני דיומא, על ספורט ובעצם על כל נושא שבעולם. "תגיד" היה קובי שואל אותי "ידעת ש....?" (לא ידעתי) ואז הייתי מקבל הרצאה על הנושא שהיה רחוק מעיסוקיו היומיומיים כרחוק מזרח ממערב. נזכרתי שפעם, לפני שנים רבות, סיפר לי שהיה נוהג לשבת בערב במטבח ולקרוא את האנציקלופדיה (העברית?) נושא אחר נושא, כרך אחר כרך. לא זוכר עד לאיזו אות הגיע, אבל זה היה האיש. היו אלה פרקי זמן שלנו נטו, ללא נשים, ללא ילדים. רק הוא, אני והאופניים. וקפה כמובן. רגעים שרק חברים קרובים יכולים להגיע אליהם ולממש אותם, רגעים שנחרטו בזיכרון ולא ימחקו לעולם.

שבת 26/1/2008, שעה 06.30, גשם מטפף בחוץ, אני מתארגן לרכיבת השבת, שואל עצמי אם מזג האוויר ימנע מאתנו לרכוב היום. הטלפון מצלצל, ואני חושב לעצמי הנה מישהו מספר לי שיורד גשם ומודיע שלא בא. אבל לא, זה לא מי מחברינו לקבוצה. דדי, אחיו של קובי מתקשר להודיע שקובי במיון. שיניתי כיוון ונסעתי לביה"ח. שמיים קודרים, אפורים, ענני גשם נמוכים. השמים החלו לבכות ולא פסקו במשך כל היום. היום היינו שעות ביחד, מהשכם בבוקר עד לאחר חצות, אבל לא נאמרה אף מילה על אופניים, לא שוחחנו על הספר האחרון שקראנו, ולא שתינו קפה. הכל רק חלף במוחי כמו בסרט.

במוצ"ש הלך קובי לעולמו , וטרם מלאו לו 58.

ש

וגדול מאד, מאד הכאב!

ה י ה איש – וראו: א י נ נ ו עוד

ושירת חייו באמצע נפסקה....