שגרה, כמעט. (רכיבת זיכרון לקובי)

שגרה / קובי קנטי (נמצא במגירת שולחנו של קובי, לאחר מותו)

הבוקר,
קמתי,
התלבשתי,
הלכתי לחדר האמבטיה,
צחצחתי שיניים,
וכשהבטתי במראה, לא ראיתי דבר,
כנראה,
משום שאינני,
גם מה שכתוב כאן,
מן הסתם, לא היה ולא נברא.

קבוצת גברים בטייטס וחולצות רכיבה צבעוניות מחנים את הרכבים במרומי הגבעה ופורקים את אופניהם. זָר הצופה בהם מן הצד יתרשם אולי ממספרם הרב יחסית, 18 במספר, אך לא יבחין בתחושת ליבם ש-18 זה אולי הרבה, אבל 19 הוא מספר מושלם יותר. גם התכנסותם סביב אחד מהם לקבלת תדריך שלפני רכיבה, לא תעורר בזר כל סקרנות, ומקסימום הוא יעיף, אולי, מבט מסוקרן, מתפעל מקשת הצבעים הגולשת במורד הגבעה כשיצאו לדרכם. גלישה מהירה בשביל הכורכר, מעלים אבק ומדוושים לכוון המושב הסמוך, חוצים אותו ונעלמים בדרך המתמשכת לאורך המסילה בשולי החורש. עוד רגע ושכח אותם. לגביו הם עוד קבוצה של רוכבים, כמו רבים אחרים המדוושים כשגרה בדרכי האזור. כמעט שגרה, כמעט. כנראה, משום שאיננו.

קבוצת חברים מגיעה לחורשת החרובים בראש הגבעה. מותחים חבל בין קבוצת עצים ותוחמים אזור עם מספר שולחנות. פורסים מפות על השולחנות ועורכים עליהם כיבוד ושתיה, ממתינים לחבריהם שיגיעו בהמשך. הם יחגגו הבוקר את יום הולדתו החל למחרת. ברדיו מודיעים על שרב כבד, והם מקפידים לשמור על השתיה קרה. זר הצופה בהם מן הצד לא יבחין בהבדל בינם לבין קבוצה אחרת שעורכת אף היא שולחנות בצדה השני של החורשה. מקסימום יבחין, אולי, בגעגוע שבמבטיהם, אך הם נראים לו כחוגגים של שגרה. כמו כולם, כמעט. כנראה, משום שאיננו.

בדרך המתפתלת בשולי היער, למרגלות הגבעה, מדוושים 18 החברים. נחש פתלתל של חולצות לייקרה צבעוניות חוצה את השדות המוריקים. הדרך שטוחה בעיקרה, ללא אתגרים טכניים. מסלול קל, הם אומרים, וכל כך קשה להם. באחד מעיקולי הדרך, ממש כמו פעם, הם פוגשים בזוג רוכבים על אופני טנדם ומברכים אותם לשלום. הכל כמו פעם, כאילו לא חלפו שנים מאז הרכיבה האחרונה, כמעט. רכיבה קלה, שגרתית, אבל כל כך קשה. כנראה, משום שאיננו.

בחורשת החרובים על הגבעה, תולים חברים על אחד העצים לוח עם תמונות של חתן היומולדת. כמו הקבוצה שממול, שגרה של יומולדת בחיק הטבע. ודוק לח מכסה את עיניהם. כנראה, משום שאיננו.

לאחר מספר ק"מ של רכיבה, מגיעים 18 רוכבים לפינת ספסלי קק"ל בצד הדרך. הם עוצרים, כרגיל, בצל העצים ונותנים מנוחה לגופם. לא, הם לא עייפים, כי הדרך הרי קלה היא, אבל כך היו נוהגים תמיד, ענין של שגרה. כאן היו נוהגים לעצור למנוחה, נהנים מהתפוזים שהשאירו אחריהם זוג רוכבי הטנדם. כן, תמיד הקדימו אותם זוג רוכבי הטנדם והגיעו לנקודה זו לפניהם. "זו היתה השגרה", מספרים בעלי הניסיון לאלה שהצטרפו הפעם לרכיבה המיוחדת. ומבטם שוטף את העמק הצבוע ירוק, צופים אל הגבעות המיוערות מצידו השני, מצביעים על המנזר המסתתר בינות העצים על ראש הגבעה ממול. זכרון הביקור במנזר צף ועולה בראשם של הוותיקים. איך טיפסו במעלה הגבעה התלול, והגיעו מזיעים ומתנשפים למנזר. איך בקשה אותם אֵם המנזר לכסות את גופם החשוף בפיסת בד צבעוני, ודמותו הגדולה, עוטה בד ירוק על בגדי הרכיבה המיוזעים ממלאה את חלל הכנסיה שבמנזר. ואח"כ מתעוררים מהחלום בהקיץ, וממשיכים ברכיבה, גולשים אל הסככה המוצלת ליד היקב של הקיבוץ. הגזיה נשלפת, כמו בשגרה, המים רותחים בפינג'אן, וניחוח הקפה הנמזג אט אט לספלונים ממלא את האוויר. כמו תמיד, כמו השגרה כשהיו מגיעים איתו. כמו בשגרה, כמעט. כנראה, משום שאיננו.

בדרך המטפסת אל גבעת החרובים עושות דרכן מכוניות של חברים, חלקן מתחפרות קצת בדרדרת. המארגנים כבר ערכו את השולחנות, בורקס חמים, חומוס, טחינה, סלטים, שתיה קרה. שרב היום, וטוב שהשתיה קרה, להשיב את נפשם של הרוכבים שיגיעו עוד מעט, מזיעים, עייפים ומותשים. גם עוגות יוגשו. שגרה של יומולדת, כמעט.

בדרך המטפסת אל גבעת החרובים מדוושים באיטיות 18 רוכבים בטייטס וחולצות רכיבה צבעוניות ספוגות זיעה. הגוף נוטה לפנים, על השפיץ של האוכף, הילוך נמוך, תנועות דיווש מהירות כאילו על ריק. חם היום, השרב מקשה. טוב שהחברים על הגבעה דאגו לשתיה קרה. על ראש הגבעה, בצל עצי חרוב, סוף המסע. מסירים את הקסדה, את הכפפות, חולצים את הנעליים ומחליפים לכפכפי קרוקס נוחים, כמו בסופה של כל רכיבה. רכיבת שגרה, כמעט.

רק קובי לא רכב. חתן היומולדת איננו. בן 58 חסר חודשיים, ישאר לנצח.
שגרה של רכיבה. שגרה של יומולדת. כמעט. כנראה, משום שאיננו.

והלוואי ש"מה שכתוב כאן, מן הסתם, לא היה ולא נברא".

בקליפ המצורף – תמונות מרכיבות עם קובי בעבר, ורכיבה שרכבנו לזכרו, בשבת 22/3/2008, יום לפני יום הולדתו ה-58. הרכיבה היתה במסלול שבין קיבוץ משמר דוד לקיבוץ צרעה. זה היה מסלול שקובי "גילה", המסלול הראשון שרכבנו כקבוצה, ואחד מהמסלולים הפופולרים ביותר שלנו באותה תקופה ראשונה, תקופת אופני המדבקה, התקופה של קובי.

דרום אדום

צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים,

ואני חושב עוד מעט זה עזה,

ורק שלא יעוף איזה רימון -

ונלך לעזאזל.

סע לאט, סע לאט.

כך אריק איינשטיין אי שם בתחילת שנות השבעים, כשעזה עוד היתה עיר מעבר בדרך לסיני. יודעי דבר, אלה ששירתו בסיני והיו עושים הפסקת פיפי בעזה בדרכם אל או מסיני, היו יודעים לספר על החומוס הכי טוב בעיר, והיינו עוצרים ומנגבים צלחות חומוס אסלי. אידיליה! (שתחזור על עצמה כעבור שנים בחומוסיות לגדות אגם קרעון בלבנון). הז'רגון הפלשתינאי טרם הכיר מושגים כמו אינתיפאדה חמאס או קסאם, ובעברית צבע אדום היה צבעם של חלונות באמסטרדם, רמזור, מקסימום כומתת צנחנים, וכתום היה סתם צבע, לגיטימי בכל גווני הקשת הפוליטית. אבל גם בלי כל המושגים האלה האידיליה היתה מזויפת והחלה התקוממות של הפלשתינאים שתקפו מכוניות בדרכי הרצועה. אחד המקרים הזכורים והמזעזעים ביותר היה רצח ילדי משפחת ארויו בשנת 1971, מרימון שנזרק למכונית המשפחה. על הרקע הזה נולד שירו של אריק איינשטיין. לפני כשנה כשכתבתי על סינגל בארי, סיימתי קצת בפילוסופיה על החיים והדו קיום הבלתי אפשרי בעזה, ועל הפסטורליה המזויפת בשדות הכלניות העלולה להיקטע באחת במטח קסאמים. אז כתבתי.

וכצפוי – "כלניות שוב תבערנה", ולפני כשבועיים חזרנו, כצפוי, לבארי. כצפוי מסלול הלונה פארק עשה לנו כיף וסחט צחוקים וקריאות צהלה של ילדים בשנות הארבעים והחמישים שלהם (נו טוב, הפעם היה גם חיזוק צעיר בדמותו של אביעד), כצפוי הכלניות שוב פורחות ומכסות את המרחבים בצבע אדום, אבל שלא כצפוי (או אולי בעצם כן) הפעם לצבע האדום היתה משמעות נוספת. המיילים והאס-אם-אסים שהוחלפו לפני הרכיבה, דיברו על המשמעות הכפולה של הצבע האדום, וקיבלו חיזוק מקסאם מנייאק שנחת דווקא ליד בית הילדים בקיבוץ בארי. בסופו של דבר נותרו דיבורים בלבד, וכמו בשנים קודמות הפריחה בעיצומה, השמיים כחולים ובהירים ורק פס לבן דק של מטוס בלתי נראה מכתים את התכלת, והשֶקט יותר שָקט ממתוח. ורק תחושה קלה ובלתי מוגדרת דגדגה את שיפולי הבטן בזמן הרכיבה בקטעים הגבוהים יותר של המסלול כשבמטווחי אבן נשקפת ערימת בתיה המגובבים של עזה. האם נראה איזה קסאם מתרומם? האם פתאום יופיע מאי שם איזה מסק"ר ויירה טיל לעבר מטרה בלתי נראית? כמובן שכלום לא קרה, דבר לא הפר את השקט ופרט לאותו פס לבן דקיק של המטוס, השמים נותרו תכולים וצלולים, והדבר הכי מסעיר חוץ מהתכווצות השרירים של אוסקר והחילוץ של אבי, היה שעון הג'י פי אס של אביעד שהתווה את המסלול (ועדיף להסתכל ב google earth בקישור).




חלף שבוע, הגזרה התחממה יותר, ואנחנו מסמנים את המטרה הבאה. סינגל גברעם.
לפני היציאה לדרך אני מקבל SMS מרפי שמודיע שמטפטף ועושה רושם שמתגבר. גם במכשירי הקשר בעוטף עזה, כך יסתבר לנו עוד מעט, מודיע מן הסתם קשר תורן ש"מטפטף, ועושה רושם שמתגבר". ככל שמתקרבים לאשקלון, ניצבות בצמתים ניידות משטרה עם מחסומים בכוננות סגירת הציר. קרה משהו? קורה משהו? חולפת מחשבה בראש. (בסופו של יום יתברר כי לא דובים ולא יער, ההיערכות הזו היתה – כמה סמלי - בשל מירוץ אופני כביש שפתח את עונת המרוצים...)

8:00 אני נפגש עם איזי בצומת אשקלון ואנחנו מנתחים את פריסת ניידות המשטרה. אולי זה כי מתכוננים למטחי קסאם? לְמה רפי התכוון כשאמר שמטפטף ועושה רושם שמתגבר? יש לו מקורות מידע? אולי מתכוננים להכנסת כוחות? האם אנו עדים לפעולה הקרקעית הגדולה המדוברת? מויש ושמחה מגיעים לצומת ומבשרים שכרגע הודיעו בחדשות על מטח טילי גראד על אשקלון. מביטים לעבר העיר הנשקפת כמה מאות מטרים מאתנו – עיר דוממת, עדיין נמה את שנת הבוקר כמו כל עיר בבוקר שבת. לא עשן ולא אש. בגל"צ מקדישים שיר לתושבי אשקלון "ביום הקשה הזה" (מה קורה כאן רבאק? להמשיך לכוון גברעם או לחזור הביתה? מה עם חדשות? אם זה יום קשה למה אין מבזק ב-8:13? למה לא אולפן פתוח?). ממשיכים.

גברעם. סינגל חביב, המקיף את הקיבוץ בשמורת גבעות הכורכר ובתיאוריה גם במרחבי פריחת כלניות (חלש מאד השנה, ובוודאי בהשוואה לפריחה בבארי ובחבל לכיש). אנחנו זורמים עם השביל הצר המתפתל בין הגבעות במרחבים הפתוחים סביב לקיבוץ. מרחבים ירוקים רוגעים, משובצים בלובן פריחתם של שיחי רותם גדולים, פה ושם כלניות, וגבעה אחת עוטה אירוסים. פתאום נשמעים מרחוק הדי נפץ עמומים. האם זהו זה? אנחנו שואלים עצמנו. ואז, בין בום לבום נשמעת באוויר כריזה עמומה ממרחק "צבע אדום! צבע אדום!". מחליפים מבטים נבוכים קצת. לא חשש, כי הרי אנחנו לא בשדרות או באשקלון, אנחנו במרחבים מחוץ למוקדי הנחיתות, אז אין מקום לחשש בשטח הפתוח... אבל רק רגע.... אנחנו בשטח פתוח... והקאסמים האלה? האם זה לא נכון שרובם נופלים בשטחים פתוחים? לא כך מדווחים תמיד? צרורות ירי נשמעים ממרחק ואנחנו ממשיכים לדווש. הפסקת קפה. טרטור של מזל"ט באוויר, מסק"ר עושה דרכו דרומה. אני מטפס על גבעה קטנה המשקיפה על האזור. שתי פטריות עשן מיתמרות מדרום, בכוון הכללי עזה. פתאום אני שם לב שאני מכין קפה עם הקסדה על הראש, כמו לפני עידן במילואים בלבנון. מישהו מפטיר "כוחו של הרגל". קסדת רודי פרוג'קט נגד קסאמים, עלאק.

שמונה וחצי, הזוי כמו סרט של פליני, "צבע אדום" באוויר. טיל גראד נפל בכפר סילבר, קצת מצפון לנו. בטח חלף מעלינו מבלי שהבחנו. לא היו נפגעים ונגרם נזק קל למבנה. מבט לעבר קומץ כלניות אדומות מסיט את תשומת הלב מהשביל. החלקה של גלגל קדמי בחריץ קרקע בנתיב הסינגל גרמה למעידה, לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. יש צבע אדום אחד, ויש צבע אדום אחר.

והיתה גם רכיבה, אבל גם בקטעים הטובים שלה הצבע האדום בלחיינו החוויר לעומת הצבע האדום באוויר.

תמונות סטילס משנה שעברה

בדרך חזרה עוצרים לקפה בתחנת הדלק בצומת אשקלון. מכוניות בודדות חולפות בכביש. האם שנת הבוקר של העיר מתמשכת עד לשעת צהרים מוקדמת זו? או שמא זה צבע אדום ברמזור? תחושה מוזרה של מלחמה, מלחמה פסיבית כמו בתקופת מלחמת המפרץ. מסיימים את הקפה בזריזות, כמו אז בתקופת נחש הצפע, לפני שאיזה צבע אדום יפריע. ליתר בטחון שתינו בכוסות חד פעמיות שניתן לקחת לדרך... כמו פולנים...

חולפים בצומת סילבר – הכל רגוע. מרוץ האופניים הסתיים וניידות המשטרה מסירות את המחסומים בצמתים. מכוניות רבות עושות דרכן דרומה למרחבי הכלניות. פסטיבל דרום אדום בעיצומו על כל גווניו ומשמעויותיו. ואני חושב כמה טוב אודם הכלניות מאודם דמם של הפצועים באשר הם, וירוק המרחבים יפה מירוק החמאס, וסגול האירוסים יפה מסגול של גבעתי (*) ולובן פרחי השקד עדיף על לובן פני המתים.

(*) גבעתי כמשל. נא לא לתת פירושים לא נכונים. יש לי הערכה עצומה לגבעתי ולצה"ל בכלל, ובשום אופן איני מערער על הלגיטימיות של פעילות צה"ל ברצועה ובכלל. אבל כשחולמים שלום, לא חולמים על חיילים במדים ובנשק גם לא אם הם משלנו ובצד הגבול שלנו. מעולם לא ראיתי פטרולים של נגמ"שים על גבול איטליה שוויץ למשל. וגבעתי שתופסת קו ברצועה -כמשל, בזכות הסגול.