It's Raining Men, Haleluyah

It's Raining Men, Haleluyah

,

או אולי יותר מתאים.. I'm thinking in the rain.

סוף השבוע היה סוער במיוחד. סוף סוף חורף אמיתי עם הרבה גשם, רוחות, ברקים ורעמים. זה היה אך טבעי שחצי מחברינו יעדיפו מיטה חמה וחרופ ארוך על פני השכמה ליום חורפי, בוקר חרופי ולא בוקר חורפי. זה שהתחזית צפתה יום שבת יפה לאחר כמה ימי גשם, זה לא ממש הרשים אותם. אחד שמע טיף טיף טף על הגג לפנות בוקר, שני היה בטוח שהבוץ יטביע אותנו עד מעבר לאוזניים (האוזניים של המעביר האחורי כמובן), ספי עוד מנסה לגשש ושואל "מה נסגר עם הגשם?" כאילו אני הבוס של דני רופ, ואחר סתם יצא מהנחה שזה מובן מאליו שלא רוכבים. אז זהו שלא, זה לא מובן מאליו שלא רוכבים. אתה הבנת את זה ברוך?

בבוקר, בדרך, הכביש רטוב מהגשם שירד בלילה מחזיר את אור השמש המפציעה ושוב, בפעם המי יודע כמה, אני מתפעל מהזריחה החורפית מבעד לעננים. מכוניות בודדות חולפות בכביש, חלקן הגדול נושאות אופניים על הגג או באחוריים, משאירות שובל של רסיסי מים מאחריהן ומרססות את החלון הקדמי בערפל דק של תערובת מים ובוץ. אני חושב לעצמי מה אני מחפש כאן בשעה כזו? מה בעצם מושך אותי ביום כזה לצאת ולרכב? האם זה רק הספורט שבענין? בוודאי שלא. כבר מזמן הסכמנו שהחברותא היא הגורם העיקרי. זה כבר הפך להרגל הטבוע עמוק בדמנו, הרכיבה הלכה ונכנסה לנו לעצמות, והפכה לחלק בלתי נפרד מסדר היום של השבת.
וכאילו איזה במאי נעלם תכנן את כל זה ומבלי שאני רוצה, חולפות לנגד עיני תמונות מיום קודם.
יום ששי היה יום סוער במיוחד, ואני יצאתי לבוקר של צילומים בנמל ת"א הסוער. בד"כ בבוקר יום ששי מתחם הנמל הומה באנשים הבאים לבלות את הבוקר בלראות ולהראות (בעיקר), כוס קפה ב"ארומה" ודומיה, בדיג, ויש גם רבים הבאים לרוץ, לרכוב על אופניים, ומיני ספורט אחרים. לנמל ביום חרפי, יום סוער עם שמיים אפורים ונמוכים, גשם סמיך וגלים המתנפצים אל המזח יש ערך מוסף, זה אתר נהדר לצילומים. הרבה עצמה יש לנמל ביום כזה, לשמיים הנמוכים, האפורים, לקצף הגלים הנשברים אל החוף, לרוחות, למשטחי ה"דק" השוממים. האנשים הבאים לנמל גם ביום כזה (לא כולל אותי שבאתי במיוחד ביום כזה), מעוררים תמיהה, גם להם יש איזו עצמה מיוחדת ואתה שואל עצמך מה להם שבאים ביום כזה לרוץ, לרכוב, להשליך חכה או אפילו סתם לכוס קפה וקרואסון, מה חסר להם בבית? מי זרק אותם מהמיטה בבוקר שכזה?

משטח העץ של ה"דק" רטוב ושומם, ורק עמודי התאורה המזדקרים נשארים על מקומם ומתנדנדים במשבי הרוח העזים. דייג שרוט משהו נלחם במשבים העזים ומשליך חכה הרחק לתוך הגלים הקוצפים וכולו סיפוק כשמעלה דג בחכתו, על סיפון העץ רצים כמה משוגעים לדבר, בגדיהם ספוגים מים (למעט אחד שרץ כמעט במערומיו), מישהו הולך עם כלבו לאורך הרציף הרטוב ורק בתי הקפה הפזורים לאורך הרציף מהווים מחסה חם ויבש, מוסתרים מאחורי ויטרינה שטופת גשם ומכוסה באדים. רוכבי אופניים בתלבושות צבעוניות, עטופים במעילי רוח רוכבים לאורך החוף, דמותם משתקפת בסיפון הרטוב, משאירים פס דק של עקבות הגלגלים בשלוליות המים. אבל מי שגורמים לך להשתאות ולהתפעל יותר מכולם הם אותם רוכבים נכים, יושבים נמוך על אופניים תלת-גלגליים ומדוושים בכח ידיהם. ואני שואל את עצמי מה הם מחפשים כאן היום, מה כולם מחפשים כאן אך בעיקר אותם רוכבים נכים שמן הסתם קשה להם פי כמה.

מאוחר יותר, בבית, כשפתחתי את התמונות גילה לי אותו במאי אלמוני את התשובה – "דרך חיים"!

אז למה אני נוסע בבוקר של שבת חורפית לפגוש את דובי ולהתפלש בבוץ? למה אני לא נתפס למראה הגשם (שאגב, לא היה ברכיבה הזו, ורק בסופה היה קטע קטן של בוץ דביק) במצב רוח מלנכולי? למה אני נתפס דווקא לשיר קצבי ושמח: It's raining men! Haleluyah! אולי כי גם זו דרך חיים.



הוגש כחומר למחשבה לקראת השבת הגשומה הבאה.

גארדה, שבת - בעקבות קלאוס / דובי

רגע לפני שחזר לאגם גארדה, לאנדריאה, לכפרים הציוריים, לפסטה, לגלידה, ומן הסתם גם לאוסטריה, לאפFל שטרודל עם הואנילה-זואוסה ולנופים ההרריים - רגע לפני, ממש בדקה התשעים על חשבון הדיוטי-פרי, השלים דובי את הפרק האחרון במהדורת יוני 2009.

היום הוא היום האחרון לרכיבה, מתייצבים כמו ילדים טובים ב9.30 בפתח משרדי הבייק אקדמי זו הרי רכיבה קבוצתית ולא יפה לאחר והנה הפתעה - הקבוצה זה אנחנו שמחה ואני, אני ושמחה. הוא מדושן עונג אחרי שנת לילה וארוחה טובה ואני כרגיל, רק ארוחה טובה אבל נכון לכל. קלאוס מצטרף אלינו לנסיעה, אוסטרי צעיר חביב ומנומס, כן הוא היה בישראל ונהנה מאד אבל מספיק לפטפט יוצאים לדרך.
קלאוס מבטיח רכיבה כיפית וגם מקיים, גשם טורדני מתקיל אותנו כבר על ההתחלה, קלאוס לא מתבלבל, שולף מתיקו זוג מכנסי גשם קצרים, על הקסדה כיסוי נגד גשם, המעיל עליו כבר מזמן. הוא את הישבן והקרקפת לא ירטיב היום, אנחנו כן. מתחילים בחציית שדות ירוקים רטובים רטובים בסינגלים משגעים, יורדים בשוונג כמה גבעות ומגיעים לכפר בשם GOING שם מצטרף לטיול כלב שובב שנדבק אלינו ולא רוצה לזוז. גם כאן קלאוס לא מאבד עשתונות, בכפר הראשון מחבר את הכלב לאחד השכנים, דואג שהלה יתקשר לבעלי הכלב האבוד ורק אח"כ ממשיכים. עליות ירידות, חורשות ופלגים קטנטנים עליהם גשרי עץ קטנים וחלקלקים, יערות מלאי שורשים בולטים, חלומו הרטוב תרתי משמע של כל רוכב.
מבלי ששמנו לב עברו שעתיים ואנחנו דוהרים על הקוליס הבוציים של קלאוס לאוברנדורף למנוחה קצרה. עצרנו לפני מלון חדש דנדש, אף אחד לא טורח לקשור את האופניים או אפילו לשמור איתם על קשר עין. עולים מרפסת, מתרווחים על כסאות העץ מזמינים איך לא, אפפל שטרודל מיט וונילה זוסה עם קפוצינו קטן בצד. שמחה מגלגל עיניים לשמיים,יש לו עכשיו שיחה עם קב"ה, בטח שואל בגין אילו מצוות זכה להגיע לגן עדן עלי אדמות בו יש דבש מעץ אשוח ועוגות אלוהיות. המנוחה נגמרה ואנחנו לכיוון קיצביהל, כן שוב, טיפוס ארוך וחסר רחמים, מקיפים את העיירה ממערב, הדופק בשמיים אבל סוף סוף מגיעה הירידה חזרה הביתה.
בתום 30 קמ של כף נפרדנו מקלאוס, עלינו למגרש החניה ויחד עם עוד עשרות רוכבים (שבדיוק סיימו תחרות מפרכת מול המלון שלנו), שוטפים את האופניים ברחבה. מוציאים את הקרטונים מהרכב, מפרקים את האופניים כך שיהיה מקום לקפה של שכי וזהו מוכנים.
מקלחת, גונבים ארוחת אחרי רכיבה וקדימה למינכן, שמחה כבר נותן בגז ותוך שעה ומחצה נעלמו נופיה הקסומים של אוסטריה לטובת העיר הגדולה.
הבירה במינכן לא פחות טובה מזו האוסטרית ויתכן שאפילו טובה יותר, ארוחת ערב של בשרים וחזרה למלון. מחר הביתה.
יום א- חוזרים
שמחה בלחץ, אפילו את החולצה לבש הפוך, קשה לעמוד בפיתוי של ארוחת הבוקר המפנקת בהולידי אין שווביג וכאמת לא עמדנו בפיתוי. חצי שעה ואנחנו בשדה אפילו שמחה כבר לא בלחץ, היה שבוע מדהים, הכל דפק כמו שעון, הזמן טס לו מבלי שנרגיש.

איטליה נפלאה, אוסטריה יפיפייה ואנחנו זכינו בחוויה שחייבים לחזור עליה ואליה רק בפורום גדול יותר.

-

ולא שכחתי - לבד, חדר לבד.

*

זהו. תמו חובות הדיווח, חובות שהיו בעצם זכויות, כי אני בטוח שכמוני, גם דובי כשכתב את מה שכתב וגם שמחה כשקרא, לשלושתנו זה היה כאילו לחיות מחדש את החוויה. אז כמו שכתבתי בסוף הלקסיקון, באות ת' - תם ולא נשלם! כי יש גם שנה הבאה! (ויש מי שלא יכל להמתין וכבר חזר לסיבוב נוסף).

גארדה יום ו' - יום מנוחה חה חה חה, או מה עושה אוסטרי ממוצע אחרי העבודה / דובי

בעוד אני מתרפק לי כבר על "שיר תשרי" של רחל שפירא, ורוח מלנכולית פיוטית תופסת אותי (ר' הפוסט של שלשום), דובי עוד מתרפק בערגה על ימי אוסטריה העליזים. אולי זה בגלל ששלושת החודשים האחרונים בארץ היו רק גשר צר מאד בין איטליה ואוסטריה של יוני לאיטליה ואוסטריה של ספטמבר/אוקטובר הבא עליו לטובה. יש למה לצפות לכשישוב.

יום מנוחה חה חה חה, או מה עושה אוסטרי ממוצע אחרי העבודה.../ דובי

לא אלאה אתכם פעם נוספת בתיאור הלילה שחלף, ודאי הבינותם שיש מכונות שאינן מפסיקות לפעול אף פעם ואחת מהן חולקת איתי חדר. היום החלטנו לנוח, לפחות מחצית היום. עזרו לנו בהחלטה השמיים הקודרים שקבלו את פנינו הבוקר, גישמון בלתי פוסק זרזף לו מהעננים שכסו שוב את ההרים שמסביב ולמרות שהתחזית צפתה יום נאה בהמשך חרצנו את דינו של הבוקר הזה לטיול ממנוע בסביבה.
על ארוחת הבוקר שופעת הבריאות לא ויתרנו כמובן, הסבנו לשולחן עם הנס וזוגתו (שכי שים לב שפה אין טעות, לא פריץ או רולף –הנס וזהו), נפרדנו בתום הארוחה ויצאנו איש איש לדרכו, הם בחזרה לוינה ואנחנו לבייק אקדמי. אנה שמחה לקראתנו ונרשמנו לטיול של יום המחרת. שמחה לא התאפק וקנה לו סט מפתחות אלן קטנטן ואדום ובלוני גז לניפוח צמיגים. ליתר בטחון, אבל רק ליתר ביטחון ביקשנו מאנה מסלול לאחה"צ אם נחזור מוקדם מהסיור ברכב. אנה כבר הבינה עם מי יש לה עסק והמליצה על מסלול קצר וקליל לכיוון קיצביהל, מסלול שהוגדר על ידה ככזה שהחבר'ה באזור עושים אחרי העבודה על מנת למתוח קצת את האברים.
שמחה כבר מניע ואנחנו בדרך לוורגל, עיירת המחוז, בכל זאת צריך קצת קניות ואי אלו מתנות למשפחה שנותרה בבית.

ושוב כמו ביום ג' הפסקה מתודית קצרה. כאן אולי המקום להסביר למה אוסטריה? אז ככה...
לדעתי ולדעת רבים אחרים הנוף האוסטרי הוא פנינת טבע שאין דומה לה באירופה ולא אחטא אם אומר בעולם. בחורף היא עטופה בלבן משמים מעט אבל מהווה תפאורה הולמת להפליא לאתרי הסקי הצמודים כמעט לכל עיירה. עם הגיע האביב והקיץ מפנה המעטה הלבן את מקומו למרבדים ירוקים, בנחלים ובנהרות זורמים מי השלגים שזה עתה הפשירו, האגמים צבועים בכחול יחיד במינו, ההרים הנשאים, העיירות הקטנות המשתלבות היטב בנוף, האדניות הפורחות, האוכל ובעיקר האנשים שעושים הכל על מנת שתרגיש בנוח ותבוא גם בשנה הבאה לבלות את חופשתך באוסטריה.
אשר לאופניים, פה כבר לא צריך להכביר במילים. תרבות שלמה של רכיבה, בתי מלון מיוחדים, אלפי רוכבים בדרכים שמקבלים הרבה כבוד מהנהגים מזג אויר מדהים בקיצור מושלם (חוץ מהקפה שאין כמו באיטליה).

בקניון בוורגל היה קצת לחוץ כי שמחה הוא לא פרטנר לשופינג כאשר לא מדובר בחנויות אופניים. די מהר המשכנו לכיוון סנט יוהאן (אין טירול), בדרך אני חייב לעבור על יד מלון שכבר לא יהיה שלי בכפר קטן בשם איטר. סנט יוהאן, עיירה יפה, ככר שוק הומה מלאה בדוכנים שונים ומשונים. לחמניה עם קבנוס מבשר צבי השביע את רעבוננו אבל התיאבון לרכיבת אחה"צ דווקא התגבר. קפצנו לביקור קצר בקיצביהל, עיירה גדולה יחסית שבחורף מרכזת אלפי גולשים ונחשבת ליוקרתית במיוחד אבל בקיץ זה לא זה.
חזרנו למלון עלינו על האופניים ושוב לכיוון קיצביהל רק הפעם המנוע זה אנחנו. מזג אויר נפלא המסלול קליל ושוב אנחנו בקיצביהל ממשיכים לפי הוראותיה של אנה לכיוון הרכבל ומשם כמתוכנן סיבוב קטן בעליה וחזרה. לרכבל הגענו, אפילו המשכנו לפי סיפור הדרך. יצאנו מהעיירה והתחלנו לטפס. הכביש הפך לדרך והמעלה הלך ונהיה תלול יותר ויותר. שמחה מביט בי, אני מחזיר מבט, שנינו מעיפים מבט אל העליה שראשה בשמיים וכמעט ללא מילים מוחלים על כבודנו האבוד הנרמס מול זה של האוסטרי הממוצע שטוחן את העליה הזאת בנעלי בית (העיקר הבריאות), ודוהרים חזרה במורד, נפרדים לשלום מסימטאות קיצביהל ועפים הביתה.
דווקא בתחרות עם הגשם היתה ידינו על העליונה, הקדמנו אותו בדקות מספר במרוץ אל המלון רק כדי לפגוש ברחבה הענקית שלפניו עשרות רוכבים מתארגנים לתחרות שתהיה במקום מחר. סאונה, זרמים בבריכה, ארוחת ערב טובה נכנסים למיטה עם השרירים הדואבים מהמאמץ המתמשך. שמחה נרדם מייד ואני חולם על לילה בו אישן שעה רצוף.

גארדה - יום ה. אלפיניסטים / דובי

היום קיבלתי על הראש שטרם פרסמתי את הפרק הזה. דובי מרגיש שאינו מאותגר דיו בשביל לכתוב את הפרק הבא, אבל אני ממתין לתמונות משמחה. אז זה לא אני, זה שמחה. ובינתיים הנה נטול תמונות

יום ה- אלפיניסטים
במסגרת ההתרגשות והעייפות מארועי יום ד' שכחתי לציין שעל עצם הנסיעה לאוסטריה העיבה עננה גדולה- עננת מזג אויר. האוסטריות החביבות מגרדה ששמעו על תוכניותינו לשלשת הימים הבאים פערו עיניים והבהירו לנו שבימים אחרונים יש סופת גשמים שגרמה להצפות בכל רחבי אוסטריה ומזג האויר איום ונורא. שמחה (בעל רגישות ידועה לקור), החל רועד, והציע מייד להשאר עד סוף החופשה בטורבולה

פקחנו עיניים בבקר, השמש לא הציצה מבעד לעננים כמקווה אבל גם המבול המובטח נשאר באגדות. ירדנו לארוחת הבוקר, על השולחנות שלטי קרמיקה קטנים ועליהם כתוב שם האורח, מזנון מאובזר בכל טוב , קבלנו חטיפי בריאות ואוסטרית מסבירת פנים מילאה בקמצנות את בקבוקי השתייה שלנו במשקה איזוטוני. יצאנו מהמלון לרחבה ענקית שמשמשת בחורף מגרש חניה הצמוד למעלית הסקי שממול, שם משמאל למלון שוכן סניף הקרפנטרי והגרדה און בייק המקומי או בשמו האוסטרי "בייק אקאדמי" לא מאד מסובך. את פנינו קבלה אנה, מין תואמת אנדריאה שכזו, אוסטרית שרירית וחביבה. אנחנו לא באיטליה ולא היא אינה יכולה לארגן הדרכה להיום שכן יש להירשם יום קודם, אולם היא תשמח להמליץ לנו על מסלול קל משפחתי כזה ללא בעיות ניווט. המפות נשלפות המסלול נמתח לאורך נחל וממשיך לעבר קווי גובה צפופים וכן, לא לשכוח להירשם למחר. שמחה כבר מרחרח בין המדפים אבל המבחר כאן דל, ניצלנו. אנחנו כבר על האופניים, כאן זה לא גרדה, מעילי גשם, חולצות ארוכות, אבל מזג האוויר נפלא, מעט קריר, עוברים בזהירות את הכביש ומדוושים במרץ לאורך נחל שוצף וגועש לכיוון קירשברג. העננים רובצים להם על הפסגות הירוקות מחכים רק לנו, מדי פעם גולש אחד מהם לעמק לביקור קצר. השבילים לחים, שלוליות פה ושם, סוג של סתיו ישראלי באמצע הקיץ. התחת נרטב מדי פעם אבל שטויות לא נורא. הכל ירוק אדניות פורחות בשלל צבעים על כל מרפסת והופ הנה אנחנו כבר בקירשברג. מכאן מדרימים על שביל 204 אדום לעבר אשאו. כאן השבילים מסומנים לרוכבים ולהייקרים המרחק מנקודה לנקודה מצוין שעות או דקות הליכה או רכיבה - "אורדנונג מוס זיין"- או בתרגום חופשי "סדר צריך להיות". מתחילים בטיפוס לאורך הנחל שאינו מפסיק לגעוש וככל שעולים מפגין שרירים רב קצף ומפלים. מתנתקים אחרוני הבתים של העיירה וממשיכים בשביל לצד העצים. אפילו לשמחה כבר לא קר, עוזבים את ציר הנחל וממשיכים לטפס, מלפנים הרים, משמאל הרים וגם מימין הרים, הכול טובל בירק ובעננה, כמה פרות עדרי כבשים וכמובן גם לא מעט אנשים שמטילים בנוף היפיפה. והנה הפתעה, ההר הגבוה ההוא שהיה לפנינו, נמצא לפתע מתחת לגלגלי האופניים. בגובה 1200 מנוחה קצרה, מתיישבים על ספסל נוגסים בחטיף האנרגיה איזה נוף כמה קריר ונעים. 1400 מ' אנחנו בתוך ענן, שולפים את מעילי הגשם וממשיכים בטיפוס אל הנקודה בה הורתה לנו אנה להתחיל בתנועה חזרה הביתה. גם כאן עליה. איך לכל הרוחות יורדים?י

מטפסים לכיוון דרום מזרח, הרכיבה כולה על דרך עפר נוחה, רטובה אך מהודקת היטב, מדי פעם מתפרץ לו אל הדרך אחד מהמפלונים הרבים שיורדים ממהר, זכר לגשמים של השבוע שעבר, חולף על פני השביל וממהר בדרכו מטה מטה אל הנחל הזורם בעמק. כל מעבר מים מהיר מדי גורם לשפריץ מצנן ישבן. לפתע מתגלים חילוקי דעות שמחה טוען שהגענו לירידות אבל אני שדוחף את האופניים ברגל מול העליה הבלתי נגמרת לא ממש מסכים. לרגע נדמה היה שהתברברנו אבל רוכב שהגיע מולנו הבהיר לנו שהכיוון בסדר. מבט מהיר במפה מסביר לי שאנחנו מדשדשים אי שם בין 1500 ל1600 מטר (גובה לא מרחק). סוף סוף מגמת יריה על באמת, הגענו למעלית סקי פנגלשטיין 1 שמה, שמובילה בחורף את הגולשים מעלה לתחילת מסלול הסקי בראש ההר. מכאן יש כבר רק דרך אחת, דאון היל-בשביל. שמחה קלט מיד את הפרינציפ, חישב במוחו האנליטי את זווית הירידה, הכפיל במשקל האופניים הוסיף קצת מסה, גרע חסכונות באנרגיה והופ הוא כבר טס, ואני אחריו
השביל בוצי, המהירות מסחררת, אני ב50 קמש שמחה בטח ב60, החלקה במדרון במהירת כזו עלולה להגמר לא טוב. אני מעיף מבטים חטופים מסביב, צובע בלבן את המדרונות ואומר לעצמי סקי אופניים – צריך לבדוק את זה בחורף אמיתי. חולפים בין עצי האשוח והופ, השביל הפך לדרך סלולה, אפשר קצת להרגע למרות שהמהירות אינה רגועה כלל
הענן כבר מאחורינו אבל הגשם תפס אותנו דווקא למטה. נסנו ממנו מייד והמשכנו בדיווש מהיר לקירשברג, חזרה לאורך הנחל השוצף על מפליו והופ אנחנו חזרה במלון בקלאוסן

בסה"כ היו אלה כחמש שעות רכיבה כמעט ללא הפסקה 40 ק"מ, טיפוס של 700 מטר, ירידה מסחררת או במילים אחרות קריעת תחת אבל כיף לא נורמלי בדיוק כפי שאנה הגדירה, קל ומהנה

מקלחת טובה ויורדים לארוחת"אפרה בייק", יוגורט רגיל ובטעמים, פרות שונים גבינות צהובות וכמובן קפה ועוגה .אורחי המלון האחרים גם הם אינם מוותרים על הארוחה, חלקם רוכבים בעלי רגליים דקות ומגולחות, אחרים קשישים שבאו לטיולי הליכה, ערב רב של גילאים ולכולם מטרה אחת:נופש, אויר צח נוף הררי ירוק, עצבים איין, לחצים? אין מילה כזו, כולם רגועים להפליא, גם אנחנו רגועים ובעיקר ועייפים מאד

מנוחת צהריים קצרה, שמחה במרפסת מעשן לו את הסיגרילות אל מול השקט והנוף הנשקף ממול. אני יורד לספא סיבוב בברכת הזרמים, מסג קטן לגב ולרגליים שעבדו קשה, קצת סאונה יבשה ורטובה, ואח"כ פוגשים את הנס. הנס ממש אינו קשור לאופניים, הוא חבר לעסקים ומאז שהכרנו בשנת 2004 אנו מקפידים להפגש מדי שנה באוסטריה כמובן. מדברים באנגלית (לידיעתך שכי - בניגוד לאיטלקים האוסטרים מבינים אנגלית) קצת פוליטיקה ושוב לחדר האוכל. מסבים לארוחת ערב עם שמחה, בירה, בקבוק יין טוב, וארוחה דשנה מסכמים יום נפלא נוסף, מכבסים את בגדי הרכיבה ותולים הכל לייבוש בחדר הסקי עד הבוקר. האמת, רק שכי חסר להשלמת האידיליה, כן זו לא בושה, לא עבר יום ואנחנו כבר מתגעגעים

יום ד'- אריוודרצ'י טורבולה, ווילקומן קלאוסן / דובי

איזה כף, ישנתי שעתיים הלילה.
מתעוררים לבוקר האחרון שלנו באיטליה עם שרירים דואבים, המאמץ המתמשך כבר מתחיל להיות מורגש. בשלב הראשון הצלחנו להגיע לחדר האוכל. הילד הגרמני ששכי כה מחבב כבר פזז בין השולחנות מחפש קורבנות להתעמרות פוטנציאלית. הצלחתי לפלח כמה שקיות סוכר חום שיהיה לקפה של ההפסקה, שוב מתארגנים, מים, תמרים (מסתבר שהגויים מתים על תמרים) וקדימה אל הבודקה.
היום כולם הגיעו, הסוסונים הגרמנים, הבנות מאוסטריה זוג דנים ושויצרית מוזרה. היום הרכיבה קצת יותר ארוכה אם כי הטיפוס אינו לגבהים בלתי אפשריים. יוצאים כרגיל לכיוון הנחל ופונים אל הרכס שמצפון לטורבולה. העובדה שמרקו (*) מוביל אינה עושה את החיים קלים. עוצרים להפסקה קלה על גשר רומי עתיק ומשם טיפוס אל עבר תחנת כוח במעלה ההר.

כאן מתחיל מסלול שמתפתל לו ביער עם עליות וירידות קטנות וקצת אבנים. הרכיבה הופכת יותר טכנית אבל לא ברמה שצריכה להטריד אותנו. שמחה מרוכז בדנית, גם שכי מרוכז בדנית. אני מנסה לפתח שיחה בגרמנית אבל לא תמיד נשאר אויר בריאות בכדי להתמודד עם המילים הארוכות הללו.
הפסקת הקפה הפעם ברחבת דשא מוצלת (עם ברזיית מים קרים מן הטבע), הפינג'ן הקפה והגזיה נשלפים מהתיק משאירים את שאר הקבוצה בהלם קל. שכי תופס פיקוד, שולח אותי למלא מים, משגיח בזהירות מרובה על תהליך הרתיחה, מקפיד על חלוקת הקאימק וזוכה לאנחות השתאות ומילות תודה מקהל המעריצות

גם שמחה מתחמם, קלט את ההתלהבות האוסטרית מההל ובאבירות פולנית העניק את שקית הקפה לאוסטרית מגודלת ואסירת תודה עד מאד.
ההפסקה נסתיימה לצערי וממשיכים לרכב. הפטנט הזה להתחיל ב-10.00 בבוקר גובה מחיר בימים בהם מזג האויר חם, כמו היום למשל. טיפוס ארוך בשביל בחום של שתים עשרה בצהריים אינו תענוג גדול אפילו אם אתה מוקף בעלמות חן. גונחים במעלה אבל בסיומו אנו נצבים מעל האגם ובתיהן אדומי הגגות של טורבולה וריבה. מצלמים ומצטלמים, תמונות אחרונות מאיטליה ומהדנית, ירידה בשביל סלעי ודהרה לאורך הנחל המוכר חזרה לטורבולה.

נפרדנו מהקבוצה וממרקו (או קרלו ) (*), שכי נפרד מהקנונדייל ושמחה מקרפנטרי. מקלחת, מעמיסים את האופניים על הרכב, נפרדים משכי. פה ושם נקווית לה דמעה בזוית העין. שלשה ימים ביחד הם זמן לא מועט, כבר התרגלנו לנחירות ההדדיות (מה פתאום!!), לדיבור הקצר והעיניני, לתרגום הסימולטני ולחברותא. אגב חברות, שכי לא שכח להעניק לנו מתנת פרידה שלשה טון קפה בשקיות אדומות ושלל כבסים מלוכלכים לדרך. שמחה כבר אוחז בהגה ונותן בגז, שכי בוכה חרישית בתחנת האוטובוס ע"י המלון. שמחה ואני, ראש בראש, נחיר בנחיר, משאירים את טורבולה מאחור, גם רוברטו כבר פסה, אנחנו בדרך לאוסטריה.
שלש שעות ושלש מאות ק"מ משם מצאנו את עצמנו בקלאוסן, כפר קטן בין קופשטיין (עיירה קטנה), לקיצביהל, (עיירת סקי גדולה יותר ומפורסמת). פסענו אל המלון רצוצים למדי, קבלנו מפתח למחסן האופניים, צריף עץ נעול ובו פינת טיפולים מאובזרת במעמד לאופניים, מתקן ניפוח אויר, שמן סמרטוטים מיוחדים לניקוי ואפילו פנימיות (משומשות) היו תלויות על הקיר.
מיהרנו לחדר האוכל, ארוחת ערב דשנה, מבחר סלטים לא רע, מצב הרוח משתפר וכבר יש עוד קצת אנרגיה להעיף מבט נוסף במלון. סאונה, בריכת זרמים, ספא, חדר ליבוש ביגוד. בתנאים התקדמנו, אבל מה צופן יום המחר? הלילה על כל פנים אינו צופן בחובו דבר, שמחה ממשיך לנחור בגרמנית רהוטה.
בפעם הבאה חדר נפרד, כבר אמרתי?

דובי

*****

(*) והוא בכלל לא ידע שהוא מרקו, או קרלו. אמא שלו תמיד קראה לו בכלל רוברט.

כמו שאמר דובי – דמעות נקוו בעינינו כשנפרדנו. אצל דובי היו אלה דמעות של שמחה. סוף סוף הוא נוסע לאוסטריה אהובתו, סוף סוף יוכל לדבר גרמנית שוטפת, להנות מאפFל-שטרודל מיט ואנילה-זואוסה ולא להסתפק באוכל ים-תיכוני דקדנטי. ברור שגם אצל שמחה היו אלה דמעות של שמחה, אלא של מי? ואילו אצלי היו אלה דמעות אמיתיות, כי בעוד ששמחה ופראנץ-יוזף נוסעים להמשיך בקרנבל האופניים, אני חוזר למילאנו, להשלים עוד כמה דברים, וזהו, סוף פרק מילאנו. אבל זה כבר לא שייך לכאן. מכאן והלאה כל הדיווחים יהיו של פרנץ יוזף, ואם הוא יגיד שלמדריך שלהם קוראים קארל-היינץ, נצטרך כולנו להאמין לו, אפילו אם שמחה יגיד שבכלל קראו לו וולפגאנג או לודוויג.

וכדי לסיים את פרק איטליה, אני מצרף את הקליפ הזה ממונטה-באלדו,[הקליפ הוסר עם השנים שחלפו] לא בגלל הביצועים של הרוכבים (וגם לא להתרשם מהמסלול הטכני, כי כאמור יש הרבה מסלולים ברמות שונות), אלא בגלל החנות של קרפנטארי המופיעה בתחילת הקליפ. אתם שמים לב בוודאי ששמחה כבר היה כאן. המדפים מה זה נקיים....

וואלס עם אנדריאה

יום הרכיבה השני החל למעשה בתום היום הראשון, כאשר חזרנו לבודק'ה של אנדריאה וביררנו את המסלולים המתוכננים למחרת. היו רק שתי אפשרויות – מסלול ברמה שלישית – לחברים של ספי, ומסלול דרגה 1, משהו כמו מסלול משפחות. לא זה ולא זה, שניהם לא התאימו לנו, כל מסלול מהסיבות שלו. ניסינו לשכנע את אנדריאה להוסיף מסלול ביניים, כמו זה שסיימנו זה עתה, אבל זה כמו להזיז הר. אנדריאה, ייקית קשוחה ומרובעת שכמותה, חתכה במבטא גרמני כבד ואמרה NO מוחלט. It's impozzible, אמרה ולא השאירה לנו מרחב תמרון. התלבטנו עד למחרת בבוקר, ניסינו למצוא מסלול חליפי, וכמעט השתכנענו לנסות את המסלול של Monte-Baldo, הר אשר מגיעים לפסגתו באמצעות רכבל (כולל האופניים כמובן) ומשם מתחילים באחד ממבחר מסלולי דאון-היל ברמות שונות עד לאגם שלמרגלות ההר. רק למחרת בבודק'ה הסתבר לנו שזה מסלול הנמשך עד אחה"צ, והרכבל האחרון עם אפשרות להעלות את האופניים עולה למעלה בשעה 10:00 בבוקר (כ-20 דקות מאותו רגע, והמקום מרוחק למעלה מחצי שעה נסיעה. מאוחר יותר הסתבר ש10 זה המועד האחרון בבוקר, ויש גם נגלה של אחה"צ). ואז, כשכבר השלמנו, מי פחות מי יותר, עם העובדה שאת היום נעביר בחברת אמהות ובמביני (מָאמות איטלקיות צעירות זה דווקא לא נורא, אבל במביני זה כבר סיפור אחר), עם הפסקות פיפי במקום הפסקות קפה, החלפת חיתולים במקום החלפת הילוכים, עם "ג'אני'לה, ג'אני'לה תאכל את הבננ'לה" במקום "מישהו רוצה מג'הול?", אז כשממש כמעט השלמנו עם זה, פתאום הסתבר לנו (כפי שתקראו להלן) שנותרנו רק אנחנו מצד אחד, ואנדריאה מצד שני. לא אמהות ולא נעליים, לא במביני ולא גלוחי רגליים, רק אנחנו ואנדריאה ראש בראש. או-אז התגלתה אנדריאה כיצור אנושי, הפשירה אט אט ולקחה אותנו לטיול "רמה 2" אשר החל בעליה מתפתלת אל תצפית מדהימה על האגם, המשיך במסלולים בתוליים שאפילו אנדריאה לא הכירה ובקשה את רשותנו לנסותם מבלי שמבטיחה שבכלל מגיעים לאן שהוא, והסתיים בסינגל צר על שפת מדרון תלול. רכיבה בשבילי נוף פתוח ודרך כפרים ועיירות שקטים, ציוריים ופסטורליים. ויניולֶה, בולונייאנו, ארקו, כפרים ועיירות טובלים בכרמים, רחובות מרוצפי חלוקי אבן, מעיין מים זכים בכיכר העיר, אספרסו קצר בבר שבכיכר המרכזית, איטליה הכפרית במיטבה. ועל איטליה במיטבה, עם כמה שקשה לו – דובי במיטבו

לא להיבהל מהקליפ. יש מסלוים שפויים יותר. חפשו monte baldo ב-youtube

יום ג' – עם אנדריאה בדרכים /דובי העובדה שהסיור שנקבע ב"גרדה און בייק" בבקר המחרת היה מעין טיול לכל המשפחה העיבה על שמחת החיים המובנית של שכי. הבחור החל לנבור במפות ולחפש מסלולים חלופיים שכן מה לנו ולצירים קלים, לוחמים עשויים ללא חת שכמותנו, מצולקים מנפילות בדרכי ארץ הקודש וסינגליה חסרי הרחמים וליום רכיבה קל.
שמחה ואנוכי החלפנו מבטים חשדניים אל מול השיחה באיטלקית קולחת שהתפתחה בין שכי לבין בעל המלון, ברכנו על כך שספי לא בסביבה וקיווינו לטוב. לבסוף נפל הפור והחלטנו להתייצב בכל זאת בבודקה, ולגבש החלטה בזמן אמיתי. האמת, לאחר ליל הבלהות הנוסף שעברתי התפללתי למסלול קל ככל האפשר. הגרמנים התקבצו סביב הבודקה אבל ברור מהיר העלה שהיום הם יבלו בDH- מתמשך ו"למרבית הצער" לא יצטרפו לרכיבה הקלה. הבנות מאוסטריה גם הן בהפסקה הבוקר, מבט קל ימינה ושמאלה נשארנו רק אנחנו ואנדריאה –הללויה.

אנדריאה שהפשירה מעט, הסכימה לחרוג מהרגליה ולתפור לנו טיול מיוחד למידותינו הגדולות ותוך דקות ספורות מצאנו עצמנו פונים מזרחה דרך ה"אלטה שטאט" של טורבולה ומתנשפים בעליה המפרכת לכיוון נאגו. מטפסים מעלה מעלה וכשכבר כל האויר בריאות אוזל נעצרים בנקודה הצופה אל אגם גרדה הפרוש לו למטה.

הכל שלו רגוע, מזג האויר נפלא. מקום מצויין ל"קאאפה" אומרת אנדריאה. שמחה מחוויר, אני מאדים ומפיו של שכי נעתקו המילים. לא הבאנו את ערכת הקפה והכוסות או במילים אחרות פדיחה גרנדה!!

חבל, אבל ממשיכים לדווש. עולים ויורדים, שמחה מוצא חברה בנאגו וגם כלב חדש, מטפסים לאיזה קסטלו נטוש שהכניסה אליו אסורה ושוב צופים על נוף מדהים ומצלמים את אנדריאה מכל הכיוונים.

יורדים למטה, מטעים, כפרים קטנים שהשד יודע מה שמם, סינגל מטורף על צלע הר שממש לא ברור איך עברנו אותו בלי לקבל דום לב, טיול לכל המשפחה זה לא, אבל טיול למשפחה שלנו, זו החדשה שמתתמוגגת מהנופים מהירידות וגם מהעליות, זה כן.
לעבר ארקו, העיירה שבפתחה מתנשא מעין צוק אימתני ובראשו מבצר.

לשמחתנו אנדריאה חוסכת מאיתנו את הטיפוס למבצר ואנו חותכים ישירות לכיכר העיר, מתרווחים על כסאות אחד מבתי הקפה המרובים הפזורים בככר, נוגסים בחטיף בריאות מזמינים קפוצינו ובוהים בבתים העתיקים ובקירות המצוירים ביד אמן.

אגב, כשאמרתי מזמינים קפוצינו הכוונה לשמחה ולי, הד"ר מזמין תמיד "דבר אחר", אם זה אספרסצ'ינו, מוקסינו כפול, פנטלונה הפוך או ארלקינו שפוך, העיקר שיהיה באיטלקית יגיע בכוס מוזרה ויתנהג אחרת, יחודי שכזה, מבליט את עליונותו וניסיונו העודף על שני הלבנטינים שבוהים בו בעיני עגל בתקוה כמוסה לדמות לו. אח... מתי יגיע יומי וגם אני אזמין מקיאבלי על הפלנצ'ה, חזק עם נגיעת חלב...
קמים ומדוושים חזרה לאורך הנחל המחבר את ארקו לטורבולה, הדיווש מהיר וקל, מזג האויר מצוין הרבה רצים רוכבים על דרך האופניים הזו, כמה קילומטרים של נסיעה מהירה ואנחנו כבר בכניסה לטורבולה. נפרדים בעצב מאנדריאה שלא תהיה בטיול מחר, מתנצלים על הקפה שלא היה, שכי מצטייד במייל של אנדריאה והביתה, זמן לאוכל ולמנוחת הלוחמים.
זה המקום לעצור מעט, לשאוף אויר להפסיק לחשוב אופניים והרים ולדון ולו לשורות ספורות בשוני המבני הקיים בין האנשים הממלאים את עולמנו. מה גורם לכך שבני האדם לא יהיו דומים זה לזה כשתי טיפות מים? האם אלה הבדלי תרבויות, האם חינוך? לגנטיקה יש מן הסתם משקל רב בנידון, ובכן נקצר. מה מביא את שמחה ושכי בסופו של יום רכיבה מפרך, במקום לטרוף פסטה טובה בירה וחרופ של אחר צהריים, להכנס לשעתיים לחנות של קרפנטרי ולהתעלף מהתצוגה כאילו ביקרו בסניף המקומי של מוזיאון גוגנהיים? לכולנו ידועה היטב העובדה ששכי נגוע בחיידק קניות, רואה ממשש, מתענג ורוכש, אבל שמחה? כאן היתה הפתעה אמיתית שכן ככל שבאופניים עסקינן אין לבחור כל גבול, בודק מודד, אין מהמורת מחיר שעומדת בפני תאוותו שאינה יודעת גבול. צפור קטנה שבקרה בטורבולה לאחר שעזבנו את המקום ספרה לי שתמונתו של שמחה שצולמה על ידי מצלמות האבטחה של המקום מוסגרה, נתלתה בכניסה ומתחת לה כיתוב איטלקי באותיות קידוש לבנה "איל מולטו בנה קליאנטה די חודש יוני".

לבסוף ניתקו שמחה וקרפנטרי זה מזה, חזרנו הביתה לנמנום קל, שחיה לשחרור השרירים (אצלי), נחירות לשחרור השרירים (שמחה), ושוב מוכנים (הפעם לא פסטה), לארוחת ערב רצינית שהתבררה כלא משהוא. אבל מה לנו כי נלין, החברה טובה, היין לא רע הגבינה מסריחה והחיים...טעם גן עדן.

דובי

GARDA ON BIKE - 2/ דובי

יום ב - ישראל(ים) בעליה

כשלא ממש ישנים קל להתעורר בבוקר, ליתר דיוק לא צריך להתעורר אתה פשוט ער, ער וזהו. מסתבר שהשחר מפציע לו בגרדה מוקדם כמעט כמו בארץ הקודש. הערתי את הנחרנים לארוחת בוקר מוקדמת וב-7.30 כבר סקרנו בחשדנות מה את חדר אוכל, הצצנו בשווינרי ובביצים הרכות, "כלבויניק" על השולחן, מכונת מיץ, סלטי פירות ומכונת קפה. אין ספק שמלוננו הקט מוכן לארח בעיקר גרמנים. המבחר סביר האיכות טובה ואפילו יש מספיק זמן לזלול ולעכל עד תחילת הרכיבה. בפתק קטן שהוצב על השולחן נאמר שאין להכין סנדויצים לדרך. אז מי אמר שהאיטלקים מלאכים^(*)? באוסטריה פתק "לבנטיני" כזה לא תמצא, שם יודעים שאתה לא מכין סנדוויצים לדרך ולא גונב שקיות סוכר חום לקפה כי זה לא חינוכי, אז אין פתק.

חוזרים לחדר, מצטיידים במים משקה איזוטוני ולדרך, שכי ברגל ושמחה ואני כבר מדוושים לכיוון "קרפנטרי". שכי מצטייד בקנונדייל דנדשים תאווה לעיניים, מקטר קצת שלא קיבל "לפטי" וזהו, לדרך.

בעצם לא בדיוק לדרך, אנחנו בכל זאת באיטליה למרות שכולם מדברים גרמנית. סניף טורבולה של "גרדה און בייק" רק מתחיל להתאושש ב-9.30 אנדריאה (ראה תמונה / ראה לקסיקון), למעט האיחור היא "יקית יקית", כלומר, חוש הומור- אפס ומטה, דבקות במשימה והקפדה על תכנית העבודה 100 ומעלה וכושר גופני ... כאן לא נותר אלא להאנח בקנאה, עז הרים אמיתית.
סוף סוף יצאנו לדרך על באמת, 5 ק"מ ראשונים של דיווש לאורך האגם, יוצאים מטורבולה, מגרדים את ריבה דל גרדה, מטפסים קלות והקבוצה מתפצלת. גרמנים צעירים חסונים וחסרי מנוח עם מדריך, שלושה קשישים שמדברים ביניהם בשפה לא ברורה וכל הבנות מדוושים בחדווה ובששון אחרי אנדריאה. ההתחלה נראית מבטיחה, הבנות? לפחות אחת מהן נראית שמנמנה עם אופניים לא משהוא, היא בטח תשתרך לה מאחור ותציל את הכבוד האבוד. מטפסים, מטפסים, ושוב מטפסים, השמנמונת כבר מזמן השאירה אותנו מאחור, זו שוב מן הסתם מזימה של הגויים. אנחנו עולים בכביש צר ומתפתל, הדופק נושק ל 170 אבל זה בטח בגלל הנוף עוצר הנשימה, הכל ירוק (כלומר האגם כחול אבל כל השאר), משב רוח מרענן לוטף מדי פעם את הפנים המיוזעות מסייע להקל על הטיפוס.

אנחנו מחליפים מבטים (זגוגיים במקצת אצל חלקנו), מה עם הפסקה? קפה קטן? הל? משהוא? חבל שאי אפשר לכתוב במבטא ייקי אבל אצל אנדריאה אין הפסקות, כמה לגימות מים, המתנה לאחרונים והופ ממשיכים. כפי שהבנתם האחרונים לא ממש זוכים למנוחה למעט הורדת דופק יזומה מדי פעם. עוברים בכפרים עתיקים בראש ההר, סמטאות אבן ציוריות, עליות וירידות על אבני הדרך ^(**), חולפים ביעף מתחת לקשתות אבן בסימטאות הצרות וסוף סוף עוצרים למנוחה ע"י המזרקה שנמצאת מול הכנסיה המקומית

.

אנדריאה מעיפה מבט בשעון ומגחכת בנימוס מול הניסיונות הכושלים שלנו (שלא לומר פאתטים), לקבל הפסקת קפה. מתחילים לדווש חזרה, סוף סוף קצת ירידות, תמונה קבוצתית מול אגם נסתר שמימיו נצבעו בכחול שלא מן העולם הזה ]לגו משהוא - שכי בטח מכיר אותו אישית ^(***)],

עפים למטה כמו טילים, שמחה בראש, כמו שהוא אוהב לטוס במורדות, אצלי השרירים כבר מתחילים לילל, בכל זאת ארבע שעות רכיבה כמעט רצופות של למעלה משלושים ק"מ חלקם לא קלים. אוי טורבולה, כמה טוב לחזור הביתה. היה קשה אבל לא בלתי אפשרי.

מחויכים מחנים את האופניים, מקלחת, פסטה ולמנוחת הלוחמים. בטח הבנתם שמנוחה יוק. שכי, שכי שלנו ששבועת היפוקרטס מדריכה אותו בכל צעד שוכח אותה לחלוטין כשהוא נשכב על הגב ונוחר כמו חזרזיר, לא חזרזיר, חזיר, גדול, חזק, חזיר על. ירדתי לבריכה, שם לפחות אין נחירות ואפשר להרגיע את השרירים והעצבים כאחד, חבל רק שאי אפשר להרדם שם.

ארוחת הערב לפי המלצת מבקר המסעדות הנודע ד"ר חצובי הצדיקה את המוניטין שהאיש רכש במסעותיו על פני הגלובוס והעידה על הידע הנרחב שלו במסעדות ארץ המגף. בירה, גלידה נפלאה, קפה מצוין ולמיטה.

"גם הלילה הזה נוותר על שינה"? כן! נגה היא קדושה(או חרשת), ואילת כנ"ל. ליבי ליבי לכן נשות הברזל, אבל מה זה עוזר לי? בפעם הבאה חדר נפרד כבר אמרתי?

דובי

^(*) הערה שלי לגבי הפתק בחדר האוכל – ההגינות מחייבת לספר שבמלון "סנטיני" מעבר לכביש שבדקתי בסיור המקדים, לא רק שאין כזה פתק, אלא שיש בחדר האוכל עמדה מיוחדת להכנת סנדוויצ'ים למהלך היום, כולל אספקת ניר עטיפה וכו'. הם מעודדים אותך לכך וגאוותם על ארוחת הבוקר שלהם, ובצדק. אז יש גם איטלקים מלאכים.

^(**)שם הכפר הציורי הזה: Canale (di Tenno)

^(***)שם האגם: lago di Tenno

GARDA ON BIKE / דובי

שוב דובי, כרגיל.

בעצם, סנטו דובי יש לומר, אשר על מנת לא לשכוח דבר היה עושה לילות כימים. כשכל האחרים כבר עלו על יצועם וצללו אל מעמקי שנתם, היה הדב הקדוש מדיר שינה מעיניו ובמקום לישון אף הוא כמו עמיתיו, היה שורק לעצמו חרישית מנגינה בלתי מוכרת, לעתים מלווה עצמו במחיאות כף קצביות, שולף מאי שם דף ועט וכותב את עלילות היום שחלף. וכך היה נוהג לעשות מידי לילה עד אשמורת שלישית כשהשחר כבר הפציע, והיינו מתעוררים ואומרים לו: "ר' דובי, הגיע זמן רכיבה של שחרית". והוא - ממשיך לגזור על עצמו תענית של שינה כאילו לא עוד יום רכיבה מפרך מצפה לו. כאילו, מה? רק צרור דבלים יבשות וצמד תמרי מג'הול? מה, הוא לא בנאדם? הוא לא זקוק למעט שינה? קדוש, קדוש, קדוש!!!

שבעה ימים של שכרון חושים / דובי (פרק א')

יום א- בכל זאת הגענו, למרות הכל

כשהיה ברור לי שאת הטיול הזה לאירופה אני עושה בגפי צלצל שמחה. מה גרם לו לשמחה להחליט לפתע לשנס מותניים ולקחת החלטה איני יודע, אבל לי היה ברור ששמחה הוא פרטנר מצוין, לא מעיק, לא מציק, אוהב לאחוז בהגה, בקיצור חף מכל מגרעת (למעט אחת רועשת למדי כפי שיתברר בהמשך). שכי יושב לו ממילא במילאנו ואין סיכוי שבעולם שיחמיץ את הזדמנות הפז שנקרתה בדרכו והרי לכם צוות שעוד רבות ידובר בו.
בימים שלפני הטיסה מצאתי את עצמי מתרגש משום מה, מה הסיפור? עוד נסיעה לאירופה, שוב נחיתה במינכן. את הדרך הזו עשיתי כבר פעמים כה רבות, אבל משהו ריחף באוויר, איזו תחושה שהפעם זו לא עוד חופשת סקי. העובדה שמעולם לא יצאתי לחופשה שכזו, או שמא ארגז הקרטון הענקי במרפסת הסלון ובו האופניים הוא שגרם לפרץ הרגשות המוזר הזה.

תיאור היום הראשון שנוא עלי מאז ומתמיד, הקמצנים שבינינו תמיד טסים ב6.00 בבקר, לא ישנים לפני הטיסה, מנקרים במהלכה, נוחתים בטשטוש קל, שוכחים את כיסוי תא המטען של הרכב ביציאה משדה התעופה, נוסיף מפגש מרגש עם המפקחת ממס הכנסה בזמן ההמתנה למזוודות, בקיצור לא משהו. בכל זאת, כבר בשדה התעופה טרפנו לחמניה טרייה שפוטמה בשווינריי על גבי גבינת פילדלפיה,

מזג האוויר הנפלא, הגשם הפרוע שתפס אותנו באינסברוק, והנופים הירוקים ירוקים יותר והאלפים גבוהים יותר כששמחה נוהג אני מסתכל לי על הנוף חף מכל אחריות למעט הוראות נהיגה.

אז קצת התברברנו ושכי המתין לנו שעה שעתיים בפונדק קטן אי שם ברוברטו (מסכנה בעלת הבית), אבל אספנו אותו לחיקנו באהבה, לא לפני שהאכלנו אותו במטעמי שדה התעופה וקדימה לטורבולה.

מבט ראשון על אגם גרדה ממרומי ההר מבהיר לנו שהגענו לארץ המובטחת, זו האמיתית, זבת חלב ודבש, עם אגם ענק בכחול מופלא, ירק אין סופי, הרים תלולים שנראים כנופלים לגדותיו, גן עדן עלי אדמות.

מזג האויר הנפלא (בניגוד לתחזיות הקודרות באינטרנט) ליווה אותנו גם בכניסה למלון מיורלי, פשוט, משפחתי, אבל אף אחד אינו יוצא מגדרו על מנת לעזור או להסביר מעבר לנדרש.
התארגנו בחדר וירדנו להרכיב את האופניים, משימה שבלי שמחה היתה מובילה אותי ל"קרפנטרי", ה"מצמן" השכונתי. שמחה שהיטיב להסתדר עם מלאכת ההרכבה נחרד לגלות שאינו מצליח לנפח את הגלגל האחורי אבל בדיוק לשם כך הקימו בעיירה שלנו את חנות הדגל של קרפנטרי. שמחה זכה בפנימית חדשה (בתשלום, לא כמו הפדלים ש"קבל" בחינם מאוחר יותר), שכי סגר נושא ההשכרה ומיד שמנו פנינו לצריפון של "גרדה און בייק" לפגישה ראשונה עם אנדריאה. יקית חביבה שנעצה בנו מבטים חשדניים, הבינה מייד שכסף מיותר לא תראה משלישית הקשישים והורתה לנו להתייצב למחרת ב9.30 לתחילת רכיבה.

בד"כ כאן מסתיים לו סיפור היום הראשון, מסתובבים בעיירה, אוכלים ארוחת ערב קלה אך מעולה ולמיטה. אז זהו שכאן החלו הדברים להסתבך. שמחה, שמחה שלנו, הנהג בלתי נלאה, בעל ידי הזהב ששמח לעזור לכולם, עולה על יצועו ותוך דקות ספורות מרעידה את קירות החדר סימפוניה של נחירות הכולאת את המאזין לה באין אונות שכאת. מה עושים? מעירים אותו? הרי הבחור עייף, נהג כל היום, הרכיב שני זוגות אופניים, שתה בירה. ואולי זה רק אני? שכי שוכב במיטה ולא זז (מסתבר מאוחר יותר שהד"ר הממזר היה ער ונהנה מכל רגע), רבע שעה עוברת, שעה, גם אני כבר מתעייף, הראש עמוק בכרית, הידיים כרוכות סביבה במעין לפיתה נואשת שמנסה להצמיד את הכרית לאוזן ככל הניתן על מנת לטשטש ולו במעט את רעש המפעל ששמחה החליט לפתוח בשכונת מגורים שלוה ללא כל אישור. אין ברירה , חייבים לנסות משהו. שריקות! סבתא שלי אמרה שזה מפסיק
הנחרות מייד. חבל שלשמחה ולי לא היתה אותה סבתא, כנראה שאצל סבתא שלו זו שיטה להגברת נחירות לא להפך. ניסיתי גם למחוא כפיים, בשקט, כי שכי ישן (כאילו).כלום, השמחה הזה חרש, נוחר, ואני סובל. לאחר נצח נרדמתי קצת לא ברור איך וכבר נרשמה מסקנה ראשונה לעתיד: חדר לבד בלי רופא (בהמשך הסתבר שגם הוא אינו טומן נחירותיו בצלחת), ששומר עליך בלילה ובלי נחרנים בלתי נלאים "שמחה סטייל".

דובי

כתבה ראשונה בסידרה

לגרד את השמים בגארדה, GARDA ON BIKE

בעצם הזרע הוטמן באדמה כבר לפני שנה, כשהתחלנו לדבר על רכיבה בחו"ל. איטליה, צרפת, אוסטריה... ארצות לא חסרות באירופה. אח"כ רצו כמה מיילים ביני ובין כמה מקומות באיטליה, דובי ניסה לשכנע על אוסטריה ובסוף רכבנו בכרמי יוסף.
השנה זה היה כבר סיפור אחר. דובי החליט שהשנה זה ויהי מה, אני באופרה אחרת לגמרי – השתלמות בבי"ח ליד ה"לה-סקאלה" של מילאנו, טוב לא ממש ליד, מילאנו עיר גדולה, אבל אני במילאנו, ונוגה הסכימה ששמחה יהיה גבר ויעשה מה שהוא רוצה. שוב מיילים, טלפונים וסיור מקדים שלי באגם גארדה, והעסק קורם עור וגידים. משלוח של בגדי האופניים מגיע בדיוור ישיר וביקור נימוסין בסניף של דקאטלון ליד הדואומו מוסיף (איך לא) קצת דברים שעוד אין לי.
"זהו!" מודיע לי דובי במייל חגיגי, "21 ביוני אנחנו באים".
"זהו" אני מודיע למלון בטלפון לא פחות חגיגי, "arriviamo al 21 giugno"
"זהו" אני מודיע לקארפנטארי "תשמור לי קאנונדייל מידה L".
"זהו" אני מודיע בביה"ח "21 ביוני אל תבנו עלי לכמה ימים".
"זהו" אומר דובי "רק שמחה ואני באים. כל השאר רק מדברים"
שעון החול מתחיל לטפטף ולהתרוקן באיטיות מעצבנת עד שמגיע היום המיוחל.
21/6 שעה 02:00, תל-אביב / ראשל"צ. דובי בת"א, שמחה בראשון, מתעוררים משינה-לא-שינה. באותם רגעים במילאנו (01:00 שעון מילאנו), אני הולך לישון. מחר אפשר הרי לישון עד מאוחר, לא תחתית של 07:00, לא בי"ח, לא חדר ניתוח.
נתב"ג, 04:00. דובי ושמחה מתארגנים עם האופניים הארוזים בקרטונים.

מילאנו 04:00. אני מסתובב לצד השני. חלומות פז.
אי שם מעל לים התיכון 06:00. דובי ושמחה משחררים את חגורות הבטיחות ומטים את המשענת לאחור.
מילאנו 06:00. המיטה רחבה ונוחה, אני חוזר לצד הראשון.
אי שם בשמיים, 08:00. דובי ושמחה מנקרים. הדיילת המעצבנת שואלת "תה בבקשה?"
מילאנו 08:00. אני שוב מסתובב לצד השני. ברחוב מביאים עוגות חמות מהמאפיה לבאר הצמוד לבית אבל אני ישן שנת ישרים. פרנקו הברמן תמה מה קרה לי היום.
מינכן 09:30, דובי ושמחה נוחתים, מתארגנים ומקבלים את הרכב. בדיקה קצרה מראה שאפשר לפרק (ולשכוח) את מכסה תא המטען. העיקר שיש לחמניות לארוחת בוקר.
מילאנו 09:30. האור החודר מבחוץ מעיר אותי בפעם הראשונה. אני מתמתח ופוקח עין תורנית.
10:00 – טלפון ראשון. "מה הענינים" אני שואל. "מתארגנים. עוד מעט נצא לדרך" אומר דובי ואני חוזר לישון.
10:30. גשמים ופקקים בסביבות מינכן. קפה ובריוש בבאר במילאנו.
12:00. גשמים ופקקים באוסטריה. אני עושה דרכי לתחנת הרכבת centrale.
טלפוני תאום מהרכבת העושה דרכה בין מילאנו לוורונה אל הרכב המזדחל בין אינסברוק לבולצאנו. "נגיע לרו͘וֶרֶטו בערך חצי שעה אחריך" אומר דובי ואני מתמקם בבאר שמול תחנת הרכבת, יורד על סנדביץ ובירה ומתפעל מהברמנית. דובי מסמס שהם כבר אחרי טרנטו ואני מתחיל להתרגש. פתאום הכל נהיה מוחשי, לא רק עור וגידים אלא גם נשמה. עוד כמה דקות חולפות ובתיזמון מדהים של טיסות ורכבות, הם מת"א, אני ממילאנו, הם טרוטי עיניים ואני מתודלק בבירה, אנחנו מגיעים לרוורטו בהפרש זמן של כשעה, וגם זה היה יכול להיות פחות אילו לא היו בונים בעיירה השקטה והשלווה הזאת תחנת רכבת נוספת, בדיוק הלילה, מבלי שאף אחד ידע על כך. (הסבר: קבענו להיפגש בתחנת הרכבת של העיירה. בעוד אני ממתין, הם מטלפנים ואומרים שהם בתחנת רכבת אחרת בעיירה, אבל משום מה איש מתושבי העיר לא ידע על קיומה של תחנה נוספת. הם נשבעו בנקיטת חפץ שהיה כתוב Rovereto Sud, אבל זה לא מופיע במפות. ל-GPS של הדוב הקדוש פתרונים)
אח"כ היה SMS לכולם – "מחר 9:30 בבודקה של גרדה-און-בייק". איזי קיטר שזה מאוחר ויהיה חם (לא, זו לא טעות. איזי קיטר שזה מאוחר מידי!), מויש ביקש יותר מאוחר כדי שיספיק להגיע ואבי לא הבין דבר וחצי דבר (כן, אבי, סיפרו לי).

***

דובי כבר כתב את פרשת היום הראשון מנקודת מבטו, וימשיך לפרסם את סיפור הימים האחרים בהמשך. אני אמנע מכך, אבל על מנת להקל להבין למה דובי מתכוון, אני מפרסם כאן לקסיקון שימושי לקורא המתעניין.

אופניים. כאן מתחיל ונגמר הכל. אם אתם שואלים מה זה, למה זה, בשביל מה זה, אז אין טעם שתמשיכו, ואתם יכולים לעבור כבר עכשיו לאתר של האגודה הסלובנית לסריגה.

אוסטריה. מדינה מצפון לאיטליה. תושביה, האוסטרים, היו החלק הארי של המטיילים באזור גארדה, חלקם הגיעו במיוחד בכדי לראות את פלאי הטבע דובי ושמחה, מבלי שידעו כלל שתוך מספר ימים יוכלו לראות אותם רוכבים באוסטריה.

אנדריאה.

מדריכת רכיבה גרמניה, מבעלי גארדה און בייק. גרמניה קשוחה ביום הראשון, שנפתחה וזרמה בחופשיות ביום השני, כשהיתה רק עם שלושתנו והבינה שאנחנו בראש טוב, אבל בגיל של אבא שלה. אנחנו הסתכלנו עליה דווקא כמו על אחות לנו קטנה וגו'...
בית מרקחת. מקום בו קונים תרופות בד"כ. שמחה גילה שבבית המרקחת בטורבולה (ע"ע) יש גם זוג עיניים מדהימות מחוברות לרוקחת המקומית. על מה שהוא אמר לה, היה יכול להיתבע בארץ על הטרדה מינית, אבל באיטליה (של ברלוסקוני) היא רק הסמיקה.

בריכה. ממארק ספיץ עד מיכאל פלפס לא קם כדובי ארנון. אין כמו לעשות כמה בריכות אחרי שלא ישנת כל הלילה.

בנות. יצורים שבדרך כלל נותנים לנו תחשה שאנחנו כאילו פנתרים. איכשהו מצאנו עצמנו ביום הראשון בחברת אחדות מהן. זוכרים את הספר / סרט "חבורה שכזאת"? בומבה צור ע"ה אמר שם בקטע מסוים "כל הירא ורך החזה – ישוב ויצפור לביתו" אנחנו לא גרשנו את רכות החזה, כי הן נתנו לנו ביטחון שכל עוד אנחנו איתן והן איתנו – אין מה לדאוג. אנדריאה לא תרוץ קדימה. אח"כ באו עליות, ונוכחנו שלא כל העגלגל – עגלה, ודווקא שעירי החזה היו קרובים לשוב ולצפור למלונם.

בודק'ה. יש של ש.ג., יש אחרות. בטורבולה זו הבודק'ה של garda-on-bike, כאן היינו נפגשים מידי יום עם אנדריאה. כאן רצינו לפגוש אתכם ב-9:30, אבל לא באתם.

גארדה. אגם בצפון איטליה. אזור מדהים ביופיו, הרים (ע"ע) גבוהים (ומושלגים בחורף) סביב לו ומשמש מוקד עליה לרגל לרוכבי אופנים ולשוחרי גלשנים ושאר ענפי ספורט ימי. מילה שלי – בשנה הבאה כווולכם טובלים במימיו.
גפנים. כמו בכרמי יוסף, אבל מזן bardolino, הזן המקומי באזור גארדה. אתה מרגיש אותן קרוב קרוב בקטעי רכיבה רבים (וגם ע"ע פטל).
דנמרק. מדינה בצפון אירופה. ידועה בבלונדיותן של בנותיה. שלחה נציגה לגארדה שהדהימה את כולנו. אבל היה אתה גם המניאק הבן זונה של החבר שלה סססימאשלו!!. (ר' גם "וורוד").
דובי. כל מילה מיותרת. רוכב ללא לאות אפילו שלא ישן כל הלילה, וגם למחרת בלילה. עד שנתפס בקלקלתו והסתבר שגם הוא הצטרף למועדון. (ור' גם "פעיית גדי")
הרים. לא רק אתר אינטרנט. מכנה משותף בין גארדה (ע"ע) וירושלים, שתיהן – הרים סביב להן. בגארדה הם מחביאים בתוכם כפרים ימי-בינימיים, אגמים נסתרים ורוכבי אופנים שרוטים.
הרכבת-אופנים. בערך כמו להרכיב רהיט של איקאה. נראה קל, אבל תמיד חסר לך איזה בורג. עד שבא שמחה ומסתבר שאתה בעצם לא צריך את הבורג.
ורוד. לא רק חולצת המוביל בג'ירו. חבל להכביר במילים, רק להסתכל ולהנות. ביחד עם שמחה – זה "היפה והחיה". (ר' גם דנמרק לעיל)

זנוח. המסלול הישראלי היחיד (וגם מדרגות הקיסר, בעצם) שאוזכר שם. מוזכר בד"כ במטרה להקטין את ההתלהבות של רוברט מאיזה סינגל בעליה, במשמעות "לא ביג-דיל, גם לנו יש כזה", למשל: "נראה אותו עולה את זנוח!" (ו"נראה אותו יורד את מדרגות הקיסר", כשירדנו)
חופשה. בעצם צריך להיות באות ה', כי זו ה-חופשה, בה' הידיעה!
חיוך. מה שהיה מרוח על הפנים של שמחה כשהרכיב את האופניים, בטרם ניסה לנפח את הגלגל האחורי. אח"כ הוא חזר אליו לאחר 2 כוסות בירה ומנת פסטה.
טורבולה. עיירה קטנה בצפון אגם גארדה (ע"ע). אם אתה רוכב אופנים זו מילה נרדפת ל"גן עדן".
טנו (Tenno) – לאגו די. אגם טנו – אגם ניסתר בין ההרים. אתה מגיע אליו אחרי טיפוס אנכי של 550 מ', ומה שבא לך זה רק להשתרע על הדשא ולהתגלגל מטה מטה למי התכלת. נראה כמו גלוית קיטש, אבל הוא אמיתי עד כאב.
ירידות. כיוון הרכיבה הנכון של העליות. בחלק מהם אפילו שמחה שרף את הברקסים.
יין. לא על הבירה לבדה. קונקורנציה אמיתית ל"עבאדי ספיישל ריזרב". עם רמה נכונה של יין בדם, העליות (ע"ע) נראות פחות תלולות ובירידות (ע"ע) לא צריך ברקסים.
ירוק. כמו הסיפור על הקרוקודיל. אתה מסתכל סביב ושואל עצמך - ההרים בגארדה הם יותר ירוקים או יותר גבוהים? בטח שיותר ירוקים, כי גבוהים הם רק לגובה, וירוקים הם גם לרוחב.
כביש. מכיוון שדוברי אמת אנחנו – צריך להודות. היו גם קטעי כביש.
כחול. כמו הירוק (ע"ע) של ההרים – כך הכחול של האגם. בכל צורה שלא תסתכלו הוא יותר כחול.
לילה-לבן. תשאלו את דובי. הוא התמחה בזה.
מיורלי. מלון. בסדר. רק שלא יביאו בשנה הבאה את הילד הגרמני המעצבן שכל הזמן העיר לנו (בגרמנית כמובן, יותר מעצבן ממנו עצמו) שצריך לכבות את הטוסטר, שלא לשים יותר מידי סוכר, שלא ניקח כל כך הרבה לחמניות אם אנחנו לא גומרים, שנאכל בפה סגור, לא ללעוס מסטיק, לא לרוץ על שפת הבריכה... איפה ההורים שלו קיבינימאט?!.
מים. מים כבדים זה לא רק מושג בפיסיקה גרעינית. מים כבדים זה קודם כל על הגב שלנו כשאנחנו רוכבים במעלה ההר. בגארדה לא צריך שקית של 3 ליטר בתרמיל. בכל כפר קטן יש איזו פונטנה המזלפת מים צוננים נון-סטופ. פשוט למלא את הבקבוק ולרוות את הצמא.
נאגו – קסטלו די. שרידי מצודה עתיקה על הר מעל העיירה נאגו, לכשעצמה כמה מאות מ' מעל לאגם גארדה. "קצת טיפוס בהתחלה" אמרה אנדריאה כשלקחה אותנו בשביל הררי לכיוון העיירה. אח"כ היא הציעה שנטפס לכיוון המצודה, כי גם היא מעולם לא היתה שם. "לא יודעת אם בכלל אפשר להגיע עם אופניים" אמרה והראתה לנו את הגב עד שהגענו למעלה, רק כדי לראות ששער המצודה נעול. שמחה חשב לקפוץ ברוב יאוש מראש ההר לעמק.
נגריה. בית מלאכה ליצור רהיטים. בד"כ ממוקם במרחק ממקום מגורים. כשהנגריה מופעלת במשך לילה שלם, קשה לרכב למחרת. ז"א לחלק קשה, חלק דווקא ישנו נפלא.
נוף. מה שמתקבל כשמחברים את הירוק (ע"ע) הכחול (ע"ע) וההרים (ע"ע).
סירמיונה. עיירה ציורית בחלקו הדרומי של האגם. מה שדובי ושמחה ויתרו, אבל בשנה הבאה תעמדו על חצי יום טיול לשם.
סראם X.9. לא רק על שימאנו XTR יחיה האדם. זו רמת המכלולים בקאנונדייל ששכרתי אצל קרפנטארי (ע"ע).
סנטיני. עוד מלון. זה המומלץ ע"י קלאב ג'יראף. בדיעבד היה עדיף לקחת אותו בגלל שהילד במיורלי (ע"ע) היה במיורלי ולכן לא יכול היה לעצבן אותנו בסנטיני לו היינו לוקחים שם חדר.
עליות. כמו ירידות (ע"ע), אבל בכיוון הלא נכון.
פראנצו. כפר ימי-ביניימי. פרוש השם באיטלקית – ארוחת צהרים. בדיוק בשעת צהרים חצינו את הכפר. ריח של תבשילים, של שום, של ראגו עולה באפינו, נודף מכל חלון. מפלס הרעב והתאבון הרקיע שחקים. מה זה חטיף אנרגיה עלוב?
פעיית גדי. בת קול חלושה ועדינה, לא משהו גברי רועם, עם זיפי זקן ושערות על החזה, אלא משהו שבקושי נשמע, פעייתו של גדי בן יומו, עם חלב על השפתיים. האוזניים הקשובות של שמחה ושלי לא החמיצו את בת הקול הזו, חלש ושקט, אבל מה זה מעצבן, אי אפשר לישון ככה. בפעם הבאה – חדר לחוד.
פטל. שיח קוצני עם פירות אדומים ומתוקים. נוכחנו על בשרנו שכשאתה רוכב בשביל בין שיחי פטל, כדאי ללבוש בגדים ארוכים. שריטות, טיפות דם, כמה שסבלנו...
פדאלים. צמד דוושות אליהן מתחבר הרוכב. ב"קרפנטרי" (ע"ע) נוהגים להזמין לקוחות לזוג פדאלים כמו שבמקומות אחרים מציעים ללקוחות קפה או מים קרים.
צמיג אחורי. החיבור בין הכח המניע לקרקע. תכונות נוספות: כשהוא מרוקן מאוויר ולא ניתן לניפוח, הוא מוחק כל צל של חיוך (ע"ע) מפניך.ורק צלחת פסטה ברוטב פטריות וליטר בירה ישכיחו את הבעיה ויחזירו את החיוך להימרח מאוזן לאוזן (טוב, כמעט. אבל בהתחשב בעייפות זה נחשב מאוזן לאוזן).
צמר-גפן. סוג של אמצעי מניעה. יכול לפעמים למנוע עייפות מצטברת, אם אמצעי שלט רחוק כמו שריקות, מחיאות כף וכו' לא עוזרים.
קפה (1), כולה להכין קפה. מעשה של יום יום. אבל בשביל שותפינו לרכיבה זה היה ה-ארוע, בהא הידיעה, של הרכיבה. כשהתחלנו לפרוק את ציוד הקפה מהתרמילים (התאמנו על זה הרבה במלון. אני מוציא גזיה, שמחה קפה וספלים, דובי דואג למים לפינג'אן. הכל תיקתק בצורה שאפילו אהרון היה גאה בנו) הם הוציאו מצלמות, כרעו ברך, התעלפו. כשגם כיבדנו אותם בקפה (מה זה בשבילנו להכין 12 ספלים בשתי נגלות?) חלקם החלו לומר אווה-מריה, וכששמחה נתן שקית ירוקה של עלית לאיזו אוסטרית שהכריזה שהיא אוהבת הל, הם האמינו שהתגלה לעינהם השילוש הקדוש.
קפה (2). שיטה לרפד את האופניים באריזתם למטוס לצורך הגנה. הרבה שקיות של קפה סביב לאופנים – יופי של ריפוד. מה לא עשיתי בשביל להגן על אופנים של חברים.
קרבונרה. סוג רוטב לפסטה. בעיקרון – מטגנים קוביות פאנצ'טה (שפק) בגודל של כחצי ס"מ בשמן זית. מכינים פסטה ארוכה, ספגטי בד"כ, וכשמוכנה, מעבירים למחבת עם הפאנצ'טה, מוסיפים הרבה פלפל שחור. מכבים את האש ומוסיפים חלמון (או כמה, תלוי בכמות) ומערבבים היטב עד שנבלע, ופרמיג'אנו מגורד (וראה כאן ). מבחינתי – כמה שזה פשוט זו מנה המשמשת לי אמת מידה לאיכותה של מסעדה. ומה זה קשור לעיניננו? החל מהערב הראשון, כשהם טעמו ממני, הם כל ערב ביקשו שאזמין להם את "הפסטה עם המילה הזאת שאכלת אתמול".
קרפנטארי. ברחובות קוראים להם מצמן. חנות מצמנאית עם כל מה שרק רוצים בעיניני אופניים, כולל השכרה. אנשים טובים. (ע"ע פדאלים).
רוברט. זוכרים את אנדריאה (ע"ע)? רוברט הוא האנדריאה במסלולים קשים. ביום הראשון כל הגברברים הלכו איתו והשאירו אותנו עם הבנות (ע"ע), ובמשך היום היתה איזו שהיא זליגה חזרה של כמה מהם לקבוצה שלנו.
רוורטו (Rovereto). עיירה שקטה ושלווה על האוטוסטראדה בין מעבר הברנר לכיוון וורונה. משם יורדים לכיוון גארדה, שם קבענו להיפגש. העיירה התפרסמה בחודש יוני 2009 כאשר יצורים מהחלל החיצון בנו שם בין לילה תחנת רכבת מבלי שאיש מתושבי העיירה ידע על כך. כעבור כמה שעות התחנה נעלמה, והיתה כלא היתה.
שמחה, שכי. סתם הפריעו לדובי, וגם עסקו בעבודות ניקיון (של המדפים בקרפנטארי למשל).
שנה-הבאה. בשנה הבאה נשב על המרפסת של המלון, נשקיף על אגם גארדה ונספר לכם – כאן היינו בשנה שעברה, שם רכבנו עם אנדריאה, שם הבית מרקחת כאן יש קארבונרה טובה וכו' כו' ונאמר אמן!
תם-ולא-נשלם. (ע"ע שנה הבאה) אמן, אמן ואמן.