YES WE CAN - משער הגיא לנטף / דובי

ושוב דובי מושך בעט הסופרים.... אני רק לא בטוח למען מי הדיווח - למעני (בוודאי), או למען כל היתר שהבריזו.

את רכיבת החג הבוקר נתן לסכם בחמש מילים"מי שלא בא הפסיד בגדול".
חבלי הלידה היו כרגיל קשים, על המייל ששלחתי לכולם ענו רק שניים בהתלהבות,
רפי(מלך נחל יתלה) ברט וכמובן שכי שאין לו מה להפסיד ומוכן בשלב זה לאשר
גם רכיבת שבת לפסגת ההימלאיה בתנאי שלא ינתקו אותו מהמקיאו "לטקה "שלו.
אוסקר כונן, דני בשוורצוולד, איזי וקיקה לא טורחים לענות, שמחה לשמחתו בצפון, ספי אישר ולבסוף ביטל ואבי עבאדי לא אישר לא ביטל וזכה להשכמת חג ב 7.00 (איזה חברים טובים אנחנו הא אבי? הלך היין). אהרון אישר בואו למרבית השמחה, הוא הרי מכיר היטב כל מסלול(כמעט), ומויש, מויש שלנו כרגיל בהתלבטות. כן, הוא רוצה לרכב, מת לרכוב, אבל האילוצים, סד הלו"ז שאינו מרפה לעולם בשבת ובחג (ומי יודע מה קורה בימות החול), שוב מעיק.
חשבתי לעצמי, מה היה עושה מנהיג אמיתי (איזי), רציני (איזי), שאינו מוכן לאבד חבר לרכיבה (איזי)...
הקדמנו את שעת הרכיבה ל- 7.00 תחמנו סיום ל- 10.30 והופ מויש איתנו, רפי אהרון ואנוכי כבר בדרך למבוא חורון.

מזג האויר מדהים, רוח קרירה פחות מ- 20 מעלות (לעומת החום הרצחני של אתמול), מלטפת קלות את שדות החיטה בנתיב המזרחי של K20 ואני חושב לעצמי איך היה שכי (איש שהופך תיאור שתית כוס קפה לשירה) רושם בבלוג את חויות הרכיבה הזו.
אף אחד עדיין לא התעורר, בכל זאת חג, עוברים את נחל יתלה לצערו של רפי, ופונים צפון מזרחה לכיוון נחל כפירה. שדות החיטה מתחלפים בשביל העובר בנחל, נאבקים בחלוקים ומתחילים בטיפוס לכיוון נטף. עדיין קריר. מבט ימינה ושמאלה מגלה משטחים מרהיבים בשלל צבעים ירוק סגול וצהוב עז, הכל פורח וכל כך יפה. עוצרים ומעיפים מבט מעבר לכתף, הנחל מתפתל לו בין גבעות צבעוניות שעוד חודש יהפכו לאפורות וקוצניות.

מתנשפים הגענו לעין נטף, עוד נביעה שנראית כמו בור מים במדבר סהרה, קצת סלעים מערה חמש טיפות מים וכמה דוסים צעירים בנים ובנות חמודים חמודים שבילו את הלילה במקום. עצרנו לקפה (מתרמוס כמובן -אין שמחה אין גזיה. בטח בצפון, בצימר, היה אחלה קפה), תמרים וחטיפים היו לר͘ב ובסעיף היין נרשם מינוס גדול והמבין יבין.
לאחר שאהרון סיפר לילדים על הפשיטה לכראמה, ואני הוספתי קצת חומר רקע על מלחמת יום כיפור, נגמרו סיפורי הגבורה והתחילה המלחמה האמיתית, העליה עד נטף.

אפילו ברגל זה היה קשה, קיר די תלול מלא בדרדרת אבל סביבו פריחה מופלאה מלווה בריחות עזים (לא של מקיעאטה), ובסיומו תוך התנשפות והשתנקות מעין דרך מלך אל תוך הישוב שכאילו גוננה משני צידיה על ידי גנן אומן שהיטיב לשלב בין הצמחים השונים מהמלאי שמצא במשתלה.
לצערנו הזמן היה קצר, העליה מרובה למדי וכך גם הירידה. נאלצנו לקצר את דרך החזרה המקורית ולרדת דרך נחל יתלה. כן ,אותה הדרך בה טיפסנו בקיץ שעבר. הירידה לא היתה קלה כרגיל, ובמיוחד כשבצוות הרוכבים יש לפחות שני שונאי ירידות (ופחדנים) מושבעים, אבל מה לא עושים על מנת שמויש יגיע הביתה בזמן. חתכנו מערבה, הדרדרנו בירידות, הלכנו כמובן את הירידה בצמוד למצוק של נחל יתלה, ומשם שוונג למבוא חורון. בשלב זה אני מפסיק לתאר את הפריחה בנחל יתלה כי דומני שהנושא מוצה, אבל גם שם...
זוכרים את הירידה לכיוון מבוא חורון? אז עכשיו מטפסים אותה, החולצות הארוכות כבר מזמן בתיק הגב, כבר מזהים אנשים באים מולנו בנתיב, עוד דיווש ועוד דיווש וגם העליה הזו מאחורינו, והפעם בלי לקרוע שרשרת וללא פנצרים.

מויש אפילו לא מחכה שנגיע למעלה, הוא כבר טס לכיוון הרכב. מבט בשעון - מויש יגיע בזמן, אפשר להרגע ולחכות לאהרון שמגיע עם חיוך מאוזן לאוזן "איזה כף של עליה, איזו עליה..."

כאלה אנחנו כולנו, קצת שרוטים, אבל נהנים מכל רגע.
ומי שלא בא, לא נורא לכל חג יש את השבת שבאה אחריו.
דובי

קפה בעיר זרה

בוקר, כבר לא לילה אבל עדיין לא ממש יום. המאקינֶטה רוחשת וממלאת את חלל המטבח בניחוח קפה טרי. אני מוזג לעצמי ספל קפה קצר וחזק, רוכס את המעיל ויוצא ליום עבודה בביה"ח. הרחוב חצי חשוך ורסיסי גשם דקיקים ממלאים את האוויר, מרטיבים את המדרכה, כאילו עבר מישהו עם תרסיס ענק. החנויות עדיין לא נפתחו ורק הבר בפינת הרחוב פתוח כבר, חלון הראווה מכוסה באדים המעידים על כך שמישהו השכים קום לפני. מישהו פותח את הדלת המוגפת ויוצא לרחוב הקר וריח מתוק של מאפה שמרים טרי מעורב בניחוח עז של אספרסו ארומטי פורץ מבעד לדלת הנפתחת לרגע קל ואני שואף אותו במלוא הריאות. אוויר צונן של בוקר שעדיין לא הזדהם בערפיח הכרך, מעורב בניחוח הקפה שאני כל כך אוהב. רק השעון המתקתק באכזריות עוצר אותי מלהכנס לבר, ללגום (עוד) ספל קפה ולנגוס מהבריוש הטרי. אני ממהר ברחוב המנמנם אל הרכבת התחתית, נבלע בפתח המנהרה ביחד עם עשרות מעילים רכוסים אחרים היורדים במורד המדרגות הנעות כמו מימיו של נחל הזורם בשצף במורד ההר. לוקח אחד מעיתוני החינם ועולה לרכבת. כמו כולם אני שולף את נגן ה-MP3, נועץ באוזניים זוג אוזניות זעירות ומאזין למוסיקה המתנגנת. זהו אותו הנגן המוכר מרכיבות האופניים בשבת, ספוג זיעה, שהתלכלך לא פעם מבוץ, מפירורי חטיף אנרגיה שחדרו לסדקיו הקטנים ביותר, מטפטוף של קפה (לא, יין עבאדי הוא לא טעם. על זה הקפדתי שלא אאבד אף טיפה). אותו נגן, אותם שירים. קצת ביטלס, קצת איטלקית, להקות צבאיות ושאר נוסטלגיה. והשירים המתנגנים מזכירים כל אחד ואחד מהם את רכיבות השבת, ונדמה כי אפילו הלב מאיץ קצת את הקצב, כאילו באיזה רפלקס מותנה. צריך באמת לבדוק אם אין איזה רפלקס "אודיו-ווגאלי" (לטובת הקוראים שאינם מבינים, אוסקר יתן לכם בשבת הקרובה הרצאה על "רפלקס ואזו-ווגאלי"). אני עוצם עיניים, אלוויס שר את it's now or never ואני נזכר באותה רכיבה במעלה דרך הנוף הדרומית בכיסלון. קצת התלבטנו אם לעלות אותה. אהרון הפחיד וסיפר שזו היתה הרכיבה האחרונה לפני הצינתור.... שמחה הצטרף והודיע נחרצות שאנחנו פשוט לא רוצים לרכוב אותה. ואז, בדיוק כמו עכשיו, התנגן לי בנגן אלוויס, it's now or never הוא שר,ו- it's now or never אמרתי לעצמי וקדימה, יצאנו לדרך. ואכן לא עליה קלה כמו שהבטיח אהרון, והדופק עולה מעלה מעלה, ובנגן מזמזם לו ממש כמו אז ברכיבה ההיא little tony עם "לב משוגע", להיט איטלקי מהסיקסטי'ס. למעלה, בחורשה שבפסגת המסלול, כמו בכל פסגה עם או בלי חורשה, ממש כמו בשיר שהתנגן כמה דקות קודם (שיר עתיק יומין שאני לא יודע איך התגנב לי לנגן, "כשרתחו המים בקנקן..."), "...אז מן הקנקן עלה ניחוח..." וקפה חם ומהביל של אהרון נמזג לספלים, וסיבוב שני של קפה עם חטיף אנרגיה ותמרי מג'הול שדובי קנה אתמול בטבע-קסטל... מישהו מציע לרכב למעין הסמוך... מישהו אומר שהעצירה הבאה ב-duomo... הקול המתכתי של קריינית המטרו מעיר אותי מהחלומות בהקיץ, מודיע לי ש-la prossima fermata -Duomo! וצריך לרדת בתחנה הקרובה, ממש כמו אוסקר שקוטע באכזריות את הפסקות הקפה כי צריך לחזור מוקדם יען כי יש לו את כל המשפחה לצהרים.
חדר ניתוח. מסדרונות ארוכים מצופים לינוליאום ירוק, ריח סטרילי, מנוכר, קר. אנשים לבושים בחליפות ירוקות, נועלים כפכפי גומי ירוקים, כובעי ניר או בנדנות צבעוניות לראשם מתרוצצים במסדרונות. תחנה מרכזית של אלונקות נכנסות ויוצאות דרך דלתות נירוסטה קרות, מובילות את מנת הבשר היומית לחדרים שטופי אור בוהק ממנורות ענק. ובכל זאת, גם באתר הקר והמנוכר הזה יש פינה שפויה. חדר קטן בקצה המסדרון, ריח מוכר וחמים של קפה טרי באוויר. שולחן ומספר כסאות, ספה, ערימת עיתוני בוקר, אוטומטים של חטיפים ונישנושים ומכונת קפה של לוואצה. אספרסו איטלקי במיטבו, ואתה רק צריך להכניס קפסולה לשים ספל ולשתות. ובתחום זה אין על האיטלקים, הם אלופים בזה. בכל רגע פנוי נכנסים לפינת השפיות הזו ולוקחים ספל קפה. זופ קצר של קפה חזק וסמיך בכוס פלסטיק, ביס של חטיף או ביסקוויט, כמה מילים על אינטר או מילאן, (ובימים אלה גם על רעידת האדמה בל'אקווילה), וממשיכים הלאה.
בדרך הביתה אני יורד מהתחתית והולך דרך רחוב שאני קורא לו הקסבה של מילאנו. רחוב ארוך עם הרבה ח' ו-ע' גרוניות באוויר. מהמזרח התיכון עד למזרח הרחוק עם כל מה שבאמצע. הכי אני נהנה לראות את שתי החנויות הצמודות הממצות לדעתי את הרחוב – חנות האלקטרוניקה והפלאפונים של "חליל את נאביל", והפיצריה של וואן-שו-נאן. בין לבין יש גם חנויות/מסעדות שריח עז של בשר צרוב על האש וניחוח תבלינים מוכרים נודף מהם. עמודי דונר-קבב, הלא היא השווארמה המוכרת מסתובבים לפני עמוד אש, מהמדפים תופסות את העין שורות של קופסאות טחינה ושאר מטעמי המזרח התיכון. ויש חנויות המביאות את מוצרי המזרח הרחוק, הודו, תאילנד, סין, יפן. השילוב הזה של בשר על האש ליד חנויות מאכלים ותבלינים הודיים מזכיר לי את רמלה, ליד השוק. ואני נזכר ב"בית הקפה" המאולתר של מאיר בשוק, עם קפה מבושל בפינג'אן מפויח ומכוסה בשרידי קפה שגלש בסיבוב הקודם, מלווה בסיפורים צבעוניים של מאיר.

אני נזכר, איך לא, בקובי קנטי ז"ל שהיה נוהג ללכת מידי יום ששי לעשות קניות בשוק והיה יושב לשעה קלה באחד מכוכי הקפה הקטנים, מושך לגימות קפה חזק סמיך ומתוק ומנהל את העולם בגובה העיניים עם בעל הכוך (ששמו פרח מזכרוני). ואי אפשר בלי הקפה שלנו, אשר אפילו שמדובר ברכיבה, משקל עודף וכו', אנחנו מקפידים על בישולו כהלכה, עם הקאיימאק, ספלי קרמיקה קטנים ותקניים, והרבה סיפורים ואגדות בין שלוק לשלוק, ממש כמו שסיפרו לנו על הצ'יזבאטים של ימי הפלמ"ח. שהרי היינו יכולים גם להביא קפה בטרמוס ולמזוג אותו לספלי פלסטיק חד פעמיים, לשתות בחפזה ולהמשיך לרכב., אבל לא, אנחנו מקפידים על סדר קפה כהלכתו.

וזה מביא אותי, שאני פריק לא קטן של אספרסו איטלקי, לחשוב ולתהות מה בעצם שווה יותר – לקחת אספרסו קצר בשלוק, או לבשל בפינג'אן קטן, להמתין שהקצף יעלה ויסגור כלפי המרכז, למזוג את הקאיימאק אט אט לספלים מבלי לקפח אף אחד, ואח"כ למלא את הספלים בקפה סמיך ומתוק ולשבת ולצ'זבט ולדבר ולקשקש וללהג ולספר ולברבר עד שיבואו תלמידינו ויאמרו לנו כי הגיע זמן לקום ולהמשיך ברכיבה.

לא פלא אפוא שלפני שנסעתי נתנו את הכבוד הראוי לפינג'אן ועשינו את טקס העברת המשמורת על הפינג'אן לדובי, כי הפינג'אן הזה והספלים האלה עשו כבר קילומטראז' רב על הגב שלי, שמעו כבר סיפורים מסיפורים שונים ואם היו יכולים לדבר, אין ספק שהיו מספרים את הסיפורים היפים ביותר בבלוג.
ועם כל זה בראש, אני חוזר הביתה נכנס לבר הצמוד ומבקש מפראנקו ספל אספרסו-מארוקינו. ניחוח עז של ארומה ממלא את האף, אין כמו ספל קטן של קפה איטלקי בסיומו של יום עבודה. אבל משום מה חסר לי משהו בארומה הזו. חסר קצת ניחוח הל, חסרה תערובת לא מוגדרת של ריחות - תערובת של פריחה, של אדמה רטובה, של שרף אורנים מהול בריח זיעה, של בוץ מעורב בשרידי שמן שחור על השרשרת.... אח"כ במטבח, אני לוקח את המאקינטה, ו... לא.... אני מוציא ממעמקי הארון שקית קטנה וירוקה, מקומטת משהו, ואני משאיר לכם להחליט איזה קפה אני מכין.

מוקדש באהבה לכל החבורה ובעיקר לחברותא.

בוץ, (עין) לימון וכסלון / דובי

שוב ממלא דובי את מקומי, והפעם כשאני באיטליה. להלן רשות הדיבור לדובי, ואחרים שיקחו ממנו דוגמא. מצורפות בסוף התמונות שאתם צילמתם

התכנון המקורי היה לרכיבה בהר להב מפחד הגשם שהיה ושיהיה ואז קבלתי טלפון מפתיע משמחה (שפתאום התחיל להתעניין במסלולים), שטחן כהרגלו את נימוקי הגיון הפלדה ש"כל העליות אותו דבר", "מבטיח לך שגם בעין לימון יהיה קפה" וכד'. האמת, לא רציתי לפתוח ברגל שמאל את קריירת ה"מסלולן" שלי, והעדפתי לקבל בראש מספי למען שלום בית.
סגרנו על 8.00 ביער הקדושים (עוד ויתור), ואכן דני ואנוכי הגענו בזמן על מנת לצאת ב 8.30. לא אספר לך מי אחר כי אצלנו לא ממש מלשינים על חברים.
כבר כשנכנסתי לחניון "הקדושים" צדה עיני את שלוליות הענק ,תוצאות גשמי יום האתמול, וגם העננים מעל לא בישרו טובות. בהמשך התברר שהעננים לא בשלו לידי גשם (במזל) והשלוליות עזרו בניקוי האופניים. ניסיתי לחשוב היכן בהמשך הדרך אנחנו אוכלים אותה, אבל בסוף מלמלתי לעצמי שכאן לא "פורה", רוצה לומר יהיה בוץ אבל קטן עלינו. טעות, ביג טעות, שלא לומר HUGE טעות.
התחלנו בדיווש בנחת במעלה המתון לכיוון עין לימון, קבוצה לא קטנה, מויש ושמחה, איזי ואהרן דני וקיקה ובמאסף אבי ואנוכי כרגיל, ממש תיבת נוח. הכל נראה די שקט ובטוח. הגשמים גרמו סוף סוף לקצת פריחה ולהסבר ממצה מאיזי בדרך חזרה על למה האדומים השונים פורחים בזמנים שונים. מזג אויר קריר אך נעים מאד ואז אחרי שעברנו את מערת בני ברית, ונכנסנו יותר ויותר לתוואי הנחל שמתי לב לבוץ שנאסף על הגלגלים, ולכך שהנסיעה הופכת קשה מרגע לרגע. ההפתעה הגיעה דווקא מכיוון המעביר הקידמי, שלראשונה בקריירת הרכיבה שלי מצאתי את עצמי מנקה אותו בצורה יסודית שכן הבוץ גרם לו לתקיעה מוחלטת, וכידוע אני מנסה להיגמל מלקרוע שרשרת בכל רכיבה.
לקח זמן וניסיונות ניקוי צמיגים בתוך השלוליות אבל בסוף הגעתי לכולם ב"צומת הלוח" משם המשכנו לעין לימון.
בשלב זה כבר היה ברור שכל רעיון לחזרה במסלול הדרומי, צפוני ואו כל מסלול אחר נידון ל"כיסלון". קפה והביתה בדיוק באותה דרך חזרה אם לא מחפשים הרפתקאות מיותרות.
גם בהכנת הקפה היתה בעיה, אמנם הציוד היה מוכן אבל שכי באיטליה, אוסקר NO, ורמת הקפה בהתאם, אבל יין עבאדי היה מעולה כרגיל, כנ"ל גרנולת עבאדי וכנ"ל חטיפי מויש. ואז לפתע ארוע מכונן. איזי דורש את תשומת לב כל הנוכחים על מנת לקבוע חלוקת תפקידים בהעדרו של שכי. ניסיתי להסביר שהבחירות הסתיימו ואצלנו הכל פשוט וזורם, אך לשווא. קבלתי הסבר קצר (ובוטה מעט), שבארגון הקטן אותו אני מנהל אין בעיות רציניות כמו בקבוצת הרכיבה שלנו בה נדרשים מתנדבים למשרת "מסלולן" (מיד התנדבתי לשמחתו הרבה של איזי), "מתקשר",מויש, מכין קפה פלוס עוזר, אחראי פינג'ן וכוסות (שוב אני-שעוד לא ראיתי את התמונות מטכס העברת הפינג'ן). בקיצור ממשלת נתניהו כלום על ידנו.
בגמר חלוקת התפקידים טסנו חזרה למכוניות. מויש חטף פנצ'ר, כך שנתאפשר לי לרכב איתו בנחת בסוף כמו שאני אוהב, ולמלא אויר כל כמה דקות. בסוף הגענו גם לחניון וגם הביתה. חצי שעה ניקיתי את האופניים, אבל בשבוע הבא הר להבים.
רציתם מסלולן לא?

דובי