It's Raining Men, Haleluyah
,
או אולי יותר מתאים.. I'm thinking in the rain.
סוף השבוע היה סוער במיוחד. סוף סוף חורף אמיתי עם הרבה גשם, רוחות, ברקים ורעמים. זה היה אך טבעי שחצי מחברינו יעדיפו מיטה חמה וחרופ ארוך על פני השכמה ליום חורפי, בוקר חרופי ולא בוקר חורפי. זה שהתחזית צפתה יום שבת יפה לאחר כמה ימי גשם, זה לא ממש הרשים אותם. אחד שמע טיף טיף טף על הגג לפנות בוקר, שני היה בטוח שהבוץ יטביע אותנו עד מעבר לאוזניים (האוזניים של המעביר האחורי כמובן), ספי עוד מנסה לגשש ושואל "מה נסגר עם הגשם?" כאילו אני הבוס של דני רופ, ואחר סתם יצא מהנחה שזה מובן מאליו שלא רוכבים. אז זהו שלא, זה לא מובן מאליו שלא רוכבים. אתה הבנת את זה ברוך?
בבוקר, בדרך, הכביש רטוב מהגשם שירד בלילה מחזיר את אור השמש המפציעה ושוב, בפעם המי יודע כמה, אני מתפעל מהזריחה החורפית מבעד לעננים. מכוניות בודדות חולפות בכביש, חלקן הגדול נושאות אופניים על הגג או באחוריים, משאירות שובל של רסיסי מים מאחריהן ומרססות את החלון הקדמי בערפל דק של תערובת מים ובוץ. אני חושב לעצמי מה אני מחפש כאן בשעה כזו? מה בעצם מושך אותי ביום כזה לצאת ולרכב? האם זה רק הספורט שבענין? בוודאי שלא. כבר מזמן הסכמנו שהחברותא היא הגורם העיקרי. זה כבר הפך להרגל הטבוע עמוק בדמנו, הרכיבה הלכה ונכנסה לנו לעצמות, והפכה לחלק בלתי נפרד מסדר היום של השבת.
וכאילו איזה במאי נעלם תכנן את כל זה ומבלי שאני רוצה, חולפות לנגד עיני תמונות מיום קודם.
יום ששי היה יום סוער במיוחד, ואני יצאתי לבוקר של צילומים בנמל ת"א הסוער. בד"כ בבוקר יום ששי מתחם הנמל הומה באנשים הבאים לבלות את הבוקר בלראות ולהראות (בעיקר), כוס קפה ב"ארומה" ודומיה, בדיג, ויש גם רבים הבאים לרוץ, לרכוב על אופניים, ומיני ספורט אחרים. לנמל ביום חרפי, יום סוער עם שמיים אפורים ונמוכים, גשם סמיך וגלים המתנפצים אל המזח יש ערך מוסף, זה אתר נהדר לצילומים. הרבה עצמה יש לנמל ביום כזה, לשמיים הנמוכים, האפורים, לקצף הגלים הנשברים אל החוף, לרוחות, למשטחי ה"דק" השוממים. האנשים הבאים לנמל גם ביום כזה (לא כולל אותי שבאתי במיוחד ביום כזה), מעוררים תמיהה, גם להם יש איזו עצמה מיוחדת ואתה שואל עצמך מה להם שבאים ביום כזה לרוץ, לרכוב, להשליך חכה או אפילו סתם לכוס קפה וקרואסון, מה חסר להם בבית? מי זרק אותם מהמיטה בבוקר שכזה?
משטח העץ של ה"דק" רטוב ושומם, ורק עמודי התאורה המזדקרים נשארים על מקומם ומתנדנדים במשבי הרוח העזים. דייג שרוט משהו נלחם במשבים העזים ומשליך חכה הרחק לתוך הגלים הקוצפים וכולו סיפוק כשמעלה דג בחכתו, על סיפון העץ רצים כמה משוגעים לדבר, בגדיהם ספוגים מים (למעט אחד שרץ כמעט במערומיו), מישהו הולך עם כלבו לאורך הרציף הרטוב ורק בתי הקפה הפזורים לאורך הרציף מהווים מחסה חם ויבש, מוסתרים מאחורי ויטרינה שטופת גשם ומכוסה באדים. רוכבי אופניים בתלבושות צבעוניות, עטופים במעילי רוח רוכבים לאורך החוף, דמותם משתקפת בסיפון הרטוב, משאירים פס דק של עקבות הגלגלים בשלוליות המים. אבל מי שגורמים לך להשתאות ולהתפעל יותר מכולם הם אותם רוכבים נכים, יושבים נמוך על אופניים תלת-גלגליים ומדוושים בכח ידיהם. ואני שואל את עצמי מה הם מחפשים כאן היום, מה כולם מחפשים כאן אך בעיקר אותם רוכבים נכים שמן הסתם קשה להם פי כמה.
מאוחר יותר, בבית, כשפתחתי את התמונות גילה לי אותו במאי אלמוני את התשובה – "דרך חיים"!
אז למה אני נוסע בבוקר של שבת חורפית לפגוש את דובי ולהתפלש בבוץ? למה אני לא נתפס למראה הגשם (שאגב, לא היה ברכיבה הזו, ורק בסופה היה קטע קטן של בוץ דביק) במצב רוח מלנכולי? למה אני נתפס דווקא לשיר קצבי ושמח: It's raining men! Haleluyah! אולי כי גם זו דרך חיים.
הוגש כחומר למחשבה לקראת השבת הגשומה הבאה.
