יום חמישי, 18 בפברואר 2010

בארי - מסע אלונקות

מה נשתנה סינגל בארי השנה מכל השנים? שבכל השנים עשינו אותו פעם אחת, השנה הזאת שתי פעמים.

בסוף ינואר עשינו את סינגל בארי בפעם הראשונה השנה. מזג האוויר המשוגע הכתיב את הלו"ז וחששנו להפסיד את שיא פריחת הכלניות. אותם משטחים ירוקים מאופק עד עזה, מנוקדים באין-ספור נקודות אדומות היוצרות כתמי מרבדים באדום לוהט המשמש רקע נפלא לאופיו הלונה-פארקי של המסלול. עשרות פעמים כבר אמרנו את זה, עשרות פעמים עוד נאמר את זה: מסלול שאתה מסיים אותו כשחיוך של אושר מרוח על פניך מאוזן לאוזן, משל היית ילד שאביו לקח אות לראשונה ללונה פארק.

חלפו שבועיים מאותה רכיבה, וסגרנו על שבת במוחרקה. אפילו החלטנו על מקום לאכול בדליית-אל-כרמל לאחר הרכיבה. אבל כנראה שההשגחה העליונה החליטה בשבילנו שפנינו דרומה. "אולי עוד פעם בארי?" שאל מישהו לאחר אישורי ה-SMSים. בעצם למה לא? לא הבנו למה, אבל החלפנו כיוון. שוב שמנו פעמינו לבארי. אפילו מויש שמוזמן ל"על האש" באור הנר יכול להצטרף אלינו. יהיו צלעות לצהרים הוא אומר, ולא יודע עד כמה הוא צודק. אכן יהיו צלעות.

שוב בארי, שוב כלניות. הפעם אפילו רבות יותר מאשר לפני שבועיים ולא לבד. על ההתחלה, מיד לאחר הכניסה לסינגל, מרבדים לבנים של פרח קטן שלא זיהיתי (איפה איזי לכל הרוחות?) משובצים בכתמים של הגל הצהוב שמתחיל כבר להשתלט על המרחבים.

חצייה של הערוץ הראשון במסלול. אחד-אחד גולשים במדרון, צוברים מהירות ומטפסים במעלה צידו השני. כיף שרק איזה גלוח רגליים חצוף שלא יכול להמתין לתורו ועוקף את קבוצת הממתינים מצליח להעיב והצליח להכעיס את עודד ולהוציא ממנו את מיטב הגנים המרוקאיים המוסתרים בו.



עוד כק"מ רכיבה על גדת הערוץ, ו.. מה זה? אופניים מוצבים לרוחב המסלול וחוסמים אותו ובהמשך קבוצה של אנשים ניצבים סביב למישהו שרוע בצידי השביל.
מישהו מאיתנו, עודד? שמחה? כבר מודיע לי שיש לי עבודה. הבנתי למה שינתה ההשגחה העליונה את הרכיבה היום מהצפון לדרום. הבחור שוכב בתוך גומה בצידי השביל, קסדה משמשת לו ככרית וכולו נאנק מכאבים. אני זורק את האופניים בצד, מוריד את התרמיל ומוריד הרבה אבק מקורס ה-ATLS (advanced trauma life support) שעשיתי לפני שנים.



בדיקה ראשונית והערכה מהירה, ולא צריך להיות מנהל יחידת טראומה בשביל לקלוט שהבחור שבר אי אלו מצלעותיו אם לא יותר. על סמך ידע אישי, אני ממש לא מקנא בו. כל תזוזה גוררת אחריה אנקות וצעקות. מישהו כבר הזמין אמבולנס ואנחנו תמהים איזה אמבולנס זה יהיה. הכי אמבולנס לתנאי השטח נראים האופניים הלבנים של שמחה. משהו יותר מזה בטח לא יוכל להיכנס לשטח. ממתינים. וכשממתינים, ואהרון בסביבה – שולפים את הגזייה ומכינים קפה. מפצירים בבחור על השביל, אבל לא, הוא לא רוצה את הקפה של אהרון. בטח רוצה ארומה, לא ארון. צפונבוני, ילד-טוב-גבעתיים. אם היינו מציעים לו מאקיאטונה כפול עם קרואסון שקדים היה נעתר להפצרותינו. סתאאם... מסכן, מת מכאבים ואנחנו מבלבלים לו את המח עם קפה.

עודד ובן זוגו לרכיבה של הבחור נעלמים במעלה השביל להמתין לאמבולנס שאולי יגיע (לאיפה יגיע? איך הוא יכנס לשטח? מה עם 669?), עזרא חוסם בגופו את השביל ומכריח את הרוכבים שמגיעים לעשות את המטרים האלה רגלית ולא לדרוס את הבחור וזה כמעט עולה בריב נוסף עם איזה גלוח רגלים אחר. שמחה מקבל צו 8 לדובר צה"ל ומתחיל לתעד את הארוע, אהרון בקפה ומויש מהרהר בצלעות.

הזמן חולף, מישהו שמע רעש של מנוע, ועל קו הרקיע מופיע החבר של הבחור כשהוא נושא בידיו קרש גב. אני מזהיר את הבחור שהנה מגיע הרגע הכי כואב – צריך להעביר אותו לקרש גב, וזה מה זה יכאב... וזה מה זה כאב... שלוק אחרון מהקפה ובזהירות ולפי כל החוקים אנחנו מעבירים אותו ללא תזוזה מיותרת לקרש-גב, רותמים אותו, ומקבעים את הצוואר בצווארון פילדלפיה.




אבל האמבולנס? איפה האמבולנס? "רואים שם את הגבעה? מאחורי הגבעה!" אומר נהג האמבולנס. אההמממ... אוקיי... הבנו... מישהו צועק "אלונקה הרם!" וקדימה, מסע אלונקות. נכון שעזה זה פה ממול, נכון שלא פצוע אחד ולא שניים פיניתי מעזה, אבל רבאק, אחרי כל כך הרבה שנים שוב מסע אלונקות? קדימה לדרך! שלושה מכל צד, אלונקה בתווך, והשביל הוא כזכור סינגל-טראק... רק לא למעוד ולהדרדר לערוץ שמתחתינו.



מכח ההרגל והמסורת (אפילו שחלפו כבר אי אלו שנים) רציתי לקלל את המנייאק על האלונקה. שמן! מזל שלא שתה קפה... עוד היה מבקש גם חטיף אנרגיה והיה מוסיף עוד קילו... אני מכיר אותם, אלה שתמיד על האלונקה... בלילה הוא בטח מרטיב את הביסקוויטים כדי שלא ירעישו... (הוא נשבע שמעולם לא היה על האלונקה, תמיד סחב). עוד קצת ואנחנו ליד האמבולנס. עוד מאמץ אחרון, עוד כאב אחרון (אשרי המאמין) והבחור מועמס על האמבולנס שעוזב את השטח עם משמר כבוד של עודד והחבר של הבחור ומפנה אותו לביה"ח.



בסוף, כשסיימנו והעמסנו את האופנים על הרכבים במגרש החניה, פגשנו את החבר שחזר מביה"ח כדי לקחת את האופניים והרכב שלהם והוא דיווח על תוצאות הצילומים. התוצאה של הנפילה – 5 צלעות שבורות + עצם הבריח.

כן מויש, היו צלעות היום. וגם פעמיים קפה.

ואנחנו? אנחנו המשכנו לרכוב, אבל ביתר זהירות (נשארנו עם פחות משולש לקיבוע וגם האמבולנס עוד לא חזר), ורק אהרון הקפיץ לנו את הדופק כשהתגלגל באחד המורדות, כי מי יכין לנו את הקפה השני בסוף סינגל החורשה?


והיו גם הבאמפים המפורסמים, וסינגל החורשה הטובל באדום ועוד כמיטב המסורת של בארי.





(עוד קליפים - ראה קישור ל-you-tube בשוליים)