הנגב תמיד הרשים אותי בעצמתו. ההרים, המרחבים, השקט. כמה פעמים הזדמן לי לרכוב בסביבות אילת ותמיד עמדתי נפעם אל מול עצמתו של הטבע, אל מול יופיו של המדבר אל מול הדרם של ההרים האדומים. זה היה רק עניין של זמן מתי נצא לרכיבה באחד המקומות המרשימים ביותר בארץ - מכתש רמון, האדם הקטן אל מול הטבע העצום. החורף הזה עם השיטפונות המרשימים הוסיף ערך מוסף והעצים את הידיעה הזו שצריך לרכוב שם בנגב, במכתש. לפני כחודש חזרתי מאילת וחלפתי על פני האגם שנוצר במכתש ליד המנסרה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל והחלטתי שזהו, השנה אנחנו יורדים דרומה ויהי מה.
רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון – מזג האוויר המטורף של החורף הזה. הכל כבר סוכם ותואם, אבל מי שאחראי על מזג האוויר החליט למתוח לנו את העצבים עד כלות. סופ"ש סוער הבטיחו לנו עם סכנה ממשית לשיטפונות בנחלי הדרום והמזרח. זיפזפתי מדני רופ לשרון וכסלר, משרון וכסלר למה שמה של ערוץ 2, כולי תקווה שמישהו יהיה טוב אתנו. נאדה! גורנישט! גלשתי מאתר תחזית מזג אוויר אחד למשנהו, מחפש קרן שמש. שום כלום! כולם מבטיחים גשם. באופן מפתיע אני מקבל תשובה מעודדת מרוב החברים – גם לראות שטפונות בנגב זה אחלה, מה רע בלשבת במרומי גבעה במכתש כשהכל מסביב נשטף? כל עוד יהיה קפה ומעיל (וסיגריה, ביקש רפי) – אללה הוא אכבר! רק לקראת סוף השבוע הודיע אתר אחד שבשבת יהיה מעונן חלקית במצפה ואני קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב והודעתי לכולם שזהו, רוכבים. סיכמנו מהר על שעה לפני שהמזג מתחרט וארזתי את התיק עם בגדי הסקי שנותרו מיותמים השנה. בבוקר ארזנו שמחה ואני את האופנים באחורי הג'יפ ויצאנו אל הבלתי נודע.
טלפון בדרך מחבר המשייט באזור אשקלון הופך את הלא נודע לנודע מאד. "אתם לא נורמלים" מודיע הקול מצידו השני של הטלפון. "יורד כאן מבול". אולי אצלו יורד מבול, אצלנו בינתיים המפלס יבש ואופטימי. בינתיים. סופו של כביש 6 כבר הרטיב את מפלס האופטימיות וניבא שחורות. מה שחורות? לא רואים ממטר! גשם כבד, קיר מים אפור וסמיך מלווה בברד שוטף מסתיר את הרכב הזוחל 2 מטר לפנינו, ואנחנו מקווים שזה שמאחורינו דווקא כן מבחין בנו ובאופניים של שמחה התלויים מאחור. דובי ודני כבר מחכים לנו בצומת קמה, בטח מתחממים על ספל תה בארומה, ואני מתחיל להרהר ולקוות שיש שם גם חנות של צומת ספרים, שלא ישעמם בשבת במצפה בין השמיכות. עוד כמה ק"מ ועוד כמה קוב מים שוטפים את האוטו, אבל לא אנשים כמונו יאבדו את האופטימיות (שהפכה בשלב זה לאופטימיות זהירה, יש להודות), וזו אכן הצדיקה עצמה, ודרומית ללגימת הקפה בצומת קמה – אף טיפת גשם. רק שולי הכביש הרטובים מוכיחים לנו שלא תמיד זה "יבש כמו הנגב".
שדה בוקר, התחנה הראשונה בתכנית. מטבע הדברים, מזג האוויר הוא הדבר שהכי מענין אותנו. קריר, שמיים מעוננים, וסינגל חלוקים יבש ורכיב למשעי. טיפוס לא קל בתחילה, צבעונים מעטרים את שולי הדרך באדום לוהט. אני מתלהב מהצבעונים ושמחה מתלהב מהתחת שלי.
העליה לא קלה, השביל גם תלול למדי וגם מלא חלוקי אבן ("סינגל החלוקים" כזכור) ומצריך מעט טכניקה. קצת מתנשמים ומצפים כבר בקוצר רוח לסינגל הזורם המובטח לאחר העליה. איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה, אם להשתמש בביטוי של רוברט פירסיג מ"זן ואומנות אחזקת האופנוע" "
יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אם אתה קצר רוח- הגבר את הקצב, אם אתה נעשה קצר נשימה- האט". באיזון בין קוצר לקוצר אנחנו מגיעים לפסגה. מכאן מתחיל סינגל זורם במגמת ירידה עם קיפוץ מעל שרשרת טרסות נמוכות המשמשות בעילת בתולין הולמת ל"לפטי" החדשים של דובי. אבל דווקא כשמתחיל כל ה-FUN, העננים נעשים שחורים ונמוכים ומשמיעים קולות מפחידים של מרגמות 120. מהרעם הראשון התעלמנו בבוז, גם השני לא עשה עלינו רושם. השלישי כבר נשמע מכיוון אחר ועודד היה מבסוט מכך שמסת העננים הזו כבר חלפה על פנינו מדרום ושיחקנו אותה, ואנחנו חולפים בהשקט ובבטחה על פני שביל הבריחה הראשון מהסינגל. בצרור הרעמים הבא הבנו שאלוהים לא יתן לנו יותר מידי צ'אנסים והמשכיל בעת ההיא – ישוב ויצפור למכוניתו. ואכן בהזדמנות הבאה אנחנו חותכים לכיוון המדרשה, ועם טיפות הגשם הראשונות אנחנו ליד קבר בן גוריון והמכוניות עם תחושה שהיינו יכולים להוציא יותר מהסינגל הזה, אבל בטוחים שעוד יבוא היום. את הדרך למצפה אנחנו עושים כבר בגשם שוטף, חוצים את אפיקו של נחל צין שזורם ושוטף את הכביש, נזכרים בסיפורי השיטפון האחרון ומרגיעים את ספי המודאג שמטלפן לשאול מה המצב. למרות שהמגבים עובדים במלוא המרץ אנחנו אומרים לו שהגשם הקל שירד – פסק כבר.
במצפה פוגשת אותנו דמות מדברית הזויה לבושה בקפוצ'ון כאילו היה איזה נער שנעצר בשל אונס קבוצתי והוא מוביל אותנו לדירה. אחלה מקום בשביל לתת מנוחה לעצמנו ולאופניים ולהחזיר את הנוזלים שהפסדנו במשך היום, לפני הדבר האמיתי הצפוי למחרת.
שבת, 06.00. טירטור אכזרי של הטלפון מנפץ כל מחשבה על "נוכל לישון עד מאוחר". סדרת SMS מחברים, אחד מברר את המזג, אחר מודיע למה הוא לא בא וכו', והגדיל לעשות אבי שסבל כנראה מדודי שינה וכבר ב-6:30 התדפק על דלת הבית. לא זכות אלמנטרית לשינה מאוחרת למי שטרחו ויצאו עוד ביום ששי ולא חובה אלמנטרית של מי שמצלצל בדלת בשבת ב-6:30 בבוקר להביא קרואסון חם.
שבת, 08:30, תחנת הדלק במצפה. השמיים כחולים, השמש זורחת וציידי השיטפונות הבודדים בתחנה המכונסים ב-4X4 שלהם, מתבוננים במבט שחלקו השתאות וחלקו רחמים בקבוצת מופרעים הפורקים אופניים מהמכוניות, מתעטפים בבגדי רכיבה חמים (שמש, שמש, אבל זה מצפה רמון רבאק! קרררר...). מילא לרדוף אחרי שטפונות רכובים על פאג'רו, אבל על ספשלייזד???
זהו, יוצאים לדרך. מתחילים ברכיבה כמעט מנהלתית על שביל רחב המתאים לכל רכב חברה, לאורך דרך הפסלים שעל שפת המכתש. אט אט הדרך הופכת קופצנית ו-4X4ית אבל לא מהווה אתגר רכיבתי.
בשביל זה באנו לכאן? אני חושב. אז זהו, שלא בשביל זה. מידי פעם הדרך נצמדת לשפת המצוק והנוף המופלא, סוריאליסטי משהו, של מכתש רמון נפרש תחתנו מאופק עד אופק במבט ציפור. שורה ארוכה של רוכבי אופניים צבעוניים צמודים לסנטימטרים האחרונים של המצוק על שפת המכתש, ולמטה אתה מזהה כמו בציור את כביש 40 החוצה את המכתש, מנסה לזהות אתרים מוכרים כמו המנסרה, האגם, ורק ציור עדין של קווים מעוטרים בירוק מספרים ששם זורם נחל (והפעם, אחרי הגשם של אתמול, "כאפיקים בנגב" זה ממש זורם). קריאות התפעלות של כולם, המצלמות נשלפות וכולם עושים BOOK לכולם.
קשה להינתק מהנוף המדהים. הייתי יכול לשבת שם שעות לבהות במכתש, בצוקי הסלע האימתניים ולכתוב מהדורה מודרנית ל"אדם מחפש משמעות". אבל מישהו, בטח ספי כמו שאנחנו מכירים אותו, מזרז אותנו ויאללה ממשיכים. הדרך עוזבת את שפת המכתש וממשיכה בערוצו של נחל מחמל. כדרכן של דרכים בערוצי נחל, הצמחיה עשירה ואנחנו מדוושים בין חלוקי נחל וסלעים ובין שיחי רותם גדולים בשיא פריחתם מנצלים את הרגעים הרוגעים האחרונים של טרום-אדרנלין. בזמן שאנחנו נותנים קצת חמצן לנשמה ולנשימה, ספי, שסבתא שלי היתה אומרת שיש לו שפילקעס אין תוחעס, לא יושב בשקט ומקפץ על הגבעות כמו איזה מתנחל צעיר.
ממשיכים ברכיבה די שקטה, עד צומת שבילים עם רמז שחור על גבי ירוק: "למעלה מחמל... סע בכיוון החץ". נסענו בכיוון החץ.
שלוש אפשרויות יש לרדת למכתש מהדרך עליה אנו רוכבים. מעלה נוח הרחוק יותר, נוח לרכיבה יחסית, אבל מוריד אותך לאזור חולי וקשה לרכיבה. ישנו השביל הרגלי היורד ממצד מחמל (עליו המליצו אנשי המקום) וישנו מעלה מחמל האימתני על ציר הנפט, שעליו אמר אסף משדה בוקר – "אתם לא מתקרבים לשם".
בכתבה על טיול ג'יפים תאר כך יואב קווה ב"הארץ" את הירידה במעלה מחמל:
"היעד הראשון הוא מעלה מחמל, מלמעלה למטה - ירידה כמעט אנכית לתוך מכתש רמון, אתגר שמזמין מצנח ולא רכב שטח....
...בקצה העליון של מעלה מחמל מוצב שלט ירוק ידידותי. הכותרת מאירת פנים: "ברוכים הבאים למכתש רמון". רק החרוצים שקוראים את האותיות הקטנות מגלים ש"המעלה מסוכן. אנא השתמשו ב'מעלה נוח' הסמוך". אבל ברגע שחולפים על פני השלט ויורדים שלושה-ארבעה מטרים - אין דרך חזרה. גם שילוב להילוך אחורי וצעקות לאמא ולאלוהים לא יחזירו לאחור את רכב השטח. מלפנים, במבט מתוך הרכב, זה נראה כמו בור פעור. למטה, הרחק למטה, אפשר להבחין בכמה דמויות מיניאטוריות" (הכתבה כולה
כאן)
אנחנו עומדים בפתחו העליון של המורד התלול, פצע קרוע בהר, כמו קרע במסך גדול אשר דרכו נשקף נוף המכתש אי שם למטה.
שני קירות זקופים חצובים בהר, וביניהם שביל דרדרתי תלול תלול היורד בקו ישר כמו סרגל עד לקרקעית המכתש. אנחנו מתפעלים מהעצמה ובזווית העין מחפשים (לשווא) את מצד מחמל השפוי יותר. ספי לא קרא כנראה את הכתבה הנ"ל ב"הארץ", ולא מודע לכך שאחרי 3-4 מטרים אין דרך חזרה. צעד אחד, שני צעדים וזהו. בלית ברירה הו אומר לנו שזה אפשרי ואפשר לרדת (רגלית כמובן, הס מלחשוב על ירידה רכובה), עופר מצטרף אליו ומתחיל לרדת ומכיוון שאין דרך חזרה, כולנו מצטרפים ואט אט, עקב בצד גלגל, צעד אחר צעד, מתחילים לרדת. גם זה לא קל, הירידה באמת תלולה. אתה עושה יותר משנים שלושה צעדים ברציפות ואתה מרגיש שעוד רגע לא תוכל לשלוט ומתחיל להבין מה זה טויוטה. אתה אוחז בכידון ומייצב את הגלגל הקדמי מקביל לציר הדרך, אך הגלגל האחורי, ברגע שסוטה מעט מקו הציר, הוא מתחיל בהידרדרות צידית ללא קשר למה שאתה מתכנן. שני המעצורים לחוצים עד סוף המהלך, והגלגלים הנעולים פשוט מחליקים במדרון הדרדרתי. אני, שנשארתי אחרון על מנת לצלם את הירידה, מביט למטה ורואה איך החברים הולכים וקטנים, הולכים ונעלמים, עופר ואביחי שרצו קדימה (רצו?... זחלו מהר!) כבר על ציר הנפט שבמכתש נראים כנקודות זעירת על השביל (בריבועים המודגשים בתמונה להלן – האם אתם מצליחים להבחין בהם?). וכשאתה מגיע למטה, מסתכל לאחור ורואה את הקבוצה היורדת אט אט על רקע המצוק, פתאום הביטוי "כחגבים היינו" מקבל משמעות חדשה ומוחשית.
סוף המעלה. אנחנו במישור של המכתש. טסים לאחת הגבעות הקרובות לקפה של הרגעה, ומכאן כבר רכיבה מנהלתית במכתש, דרכי 2X4 רחבות שמאפשרות להנות מהטבע. ערוצים שטופי בוץ שעדיין זרם חלש מקלח בהם, מזכרת מהגשם של אמש, חוצים את השביל, פריחה בלב המכתש, ופרא בודד המביט בנו בפליאה ומשתאה ממראה עיניו יותר משאנו מתפעלים ממנו.
עוד כמה ק"מ למאהל הבדואי בחניון בארות, תה בדואי מתוק וניגובי חומוס סינטטי לפני המאמץ האחרון המביא אותנו אל הכביש ושם מפגש עם שירות ההסעות המוזמן להקפצה חזרה למצפה.
מישהו רצה לעלות ברכיבה את מעלה העצמאות??
