פעם, לפני הרבה שנים טיילתי במדריד. אחה"צ אחד יצאנו לשוטט קצת בעיר ורציתי לקחת את המצלמה. איכשהו היא שכנעה אותי שאין טעם לסחוב מצלמה כשיוצאים לסיבוב קצר ליד המלון ואני, כמו טירון חסר ניסיון, השתכנעתי. שני רחובות מהמלון נתקלנו בתהלוכה דתית מדהימה, מהיותר מרשימות שראיתי בחיי. למותר לציין שזה היה בעידן שטלפון היה נייד רק ככל שהכבל המחבר אותו לקיר מאפשר לו וגם אילו היתה לו מצלמה, היה ניתן לצלם רק את הסלון בבית, כך שחוץ מהזיכרון שלי – נאדה! מאז אני משתדל להקפיד על שני דברים כשאני יוצא מהבית. אחד – והוא שייך לחינוך הפולני – אני לא יוצא מהבית כשאני לובש תחתונים שיש בהם חור (לא כל כך רלוונטי לאופניים) כי לך תדע מה יכול לקרות לך בדרך ואז אוי לבושה, והדבר השני – אני משתדל שתמיד תהיה לי מצלמה בהישג יד, כי לך תדע במה אתה נתקל.
והמשפחות? שני של ורדה רכבה בגבורה. יש עתיד, יש יורשת לאמא.
נזכרתי בסיפור התהלוכה במדריד ביום ששי האחרון כשארגנתי את הציוד לקראת הרכיבה בבארי בשבת. לקחת מצלמת קסדה או לא לקחת, זו השאלה.
רכיבה בבארי היא כיף, לא חשוב מתי ובאיזה עונה, עם כלניות עגבניות או סתם בטלניות. הלונה פרק בביתרונות הרי לא משתנה, והעקוב לא הופך למישור לפי רמת הצבע האדום. ובכל זאת חשבתי לעצמי לפני הרכיבה השנתית של 2011 שהפעם זו תהיה רכיבה נטו, בלי עוד פוסט בבלוג ובלי צילומים מיותרים. הלא כתבנו כבר על הכלניות ועל יפי הטבע, על הצבע האדום תרתי משמע, ועל עזה המונחת מוחשית כל כך בהישט יד, על הלונה פרק של המסלול ועל החיוך המרוח מאוזן לאוזן כשמסיימים את קטעי המוגלים המקפיצים. אפילו פוסט מיוחד בשנה שעברה על פציעה וחילוץ, אמבולנס בשטח וצלעות שבורות. צילמנו כבר כלניות במרבדים, כלניות בפורטרט, ואבקנים של כלניות בקלוז-אפ, איתנו ובלעדינו. צילמנו קליפים בירידה-עליה על ההתחלה, זו שמדגימה לאלה שבפעם הראשונה את המצפה להם בהמשך, צילמנו את המסלול לאורך הערוץ המוביל אל "כיכר קיר המוות", את הטיפוס על הקיר עם נפילות ובלעדיהן, את הרכיבה בערוץ הזה העוזר לעיכול מיד לאחר הפסקת הקפה צילמנו מכל הכיוונים, עשינו בוק לקטעי המוגלים במצלמה יציבה על הקרקע ובמצלמת קסדה עולה-יורדת. אז מה כבר נחדש הפעם? רכיבה נטו מצפה לנו, ואת מצלמת הקסדה לקחתי רק מתוך מסורת. אפילו אהרון הקפיד הפעם שלא לנסות ולהכניע את "קיר המוות" כי בשנה שעברה הוא נפל שם והוא לא רוצה להסתכן. כאילו ראה את הנולד.
רכיבה בבארי היא כיף, לא חשוב מתי ובאיזה עונה, עם כלניות עגבניות או סתם בטלניות. הלונה פרק בביתרונות הרי לא משתנה, והעקוב לא הופך למישור לפי רמת הצבע האדום. ובכל זאת חשבתי לעצמי לפני הרכיבה השנתית של 2011 שהפעם זו תהיה רכיבה נטו, בלי עוד פוסט בבלוג ובלי צילומים מיותרים. הלא כתבנו כבר על הכלניות ועל יפי הטבע, על הצבע האדום תרתי משמע, ועל עזה המונחת מוחשית כל כך בהישט יד, על הלונה פרק של המסלול ועל החיוך המרוח מאוזן לאוזן כשמסיימים את קטעי המוגלים המקפיצים. אפילו פוסט מיוחד בשנה שעברה על פציעה וחילוץ, אמבולנס בשטח וצלעות שבורות. צילמנו כבר כלניות במרבדים, כלניות בפורטרט, ואבקנים של כלניות בקלוז-אפ, איתנו ובלעדינו. צילמנו קליפים בירידה-עליה על ההתחלה, זו שמדגימה לאלה שבפעם הראשונה את המצפה להם בהמשך, צילמנו את המסלול לאורך הערוץ המוביל אל "כיכר קיר המוות", את הטיפוס על הקיר עם נפילות ובלעדיהן, את הרכיבה בערוץ הזה העוזר לעיכול מיד לאחר הפסקת הקפה צילמנו מכל הכיוונים, עשינו בוק לקטעי המוגלים במצלמה יציבה על הקרקע ובמצלמת קסדה עולה-יורדת. אז מה כבר נחדש הפעם? רכיבה נטו מצפה לנו, ואת מצלמת הקסדה לקחתי רק מתוך מסורת. אפילו אהרון הקפיד הפעם שלא לנסות ולהכניע את "קיר המוות" כי בשנה שעברה הוא נפל שם והוא לא רוצה להסתכן. כאילו ראה את הנולד.
ואז הסתבר שבארי הפך למסלול משפחות. כולם, נשים וטף, פיזמו בקול את "אבא'לה בוא ללונה פארק". אבי הביא בנוסף ליין גם את ציפי ודובי את דורית ושניהם שיגרו אותן רגלית, מיד ממגרש החניה לכיוון מערב "עד שתשמעו שמדברים ערבית". ורדה הביאה את שָני ושמחה הביא את הפלוגה המסייעת. הסתדרנו בשלשות, חילקנו מספרי ברזל ויאללה לדרך לפני שיתחילו להחליף מתכונים של "העוגה הנהדרת ההיא שאכלנו אצלכם בחנוכה שעבר". מזג אוויר מחייך כאילו סיים הרגע רכיבה קופצנית במוגלים ואנחנו חולפים ביעף על פני עיקול ההתרסקות משנה שעברה, מטפסים על קיר המוות בכיכר תחריר, מטפסים על ה"סכין" העולה מהוואדי והכל זורם ונפלא. יותר מידי נפלא, יותר מידי זורם. כמו השקט שלפני הסערה.
ואז, באמצע סינגל החורשה, שיא הפסטורליות, כשהכלניות בצידי הדרך, כשהריר כבר נוזל מהמחשבה על הקפה ועוגת היומולדת של אֶבי (אלוהים, רק שלא יבקשו את המתכון), כשאני מתכנן עם עודד את הצילומים ההדדיים במצלמת הקסדה, אז מגיע הטלפון מורדה. "אהרון נפל ואני לא יודעת אם הוא יוכל להמשיך" אמרה בזהירות, כאילו לא רוצה לפתוח פה לשטן. 180 מעלות על השביל, רכיבה זהירה כנגד הכיוון ונגד עיניהם המשתאות של הרוכבים לקראתנו בשביל הצר, ואנחנו חוזרים לכביש הבטון. אהרון שוכב מאובק, מנסה לזוז ונאנק מכאב. איפה? מה? איך? (כאן! כואב! מישהו נכנס בי!) ברור שלא נצא מזה בלי צילום ותפילה שלא שבר כלום. המכה באזור פרק הירך, הרגל הימנית קצת קצרה מהשמאלית וכף הרגל מסובבת החוצה. זכרונות מימי הרוטציה באורטופדיה – ככה מאבחנים במבט מהיר שבר של פרק הירך. ניסיון לקום... טלפון לחנות "לה מדווש"... 101...אמבולנס... בתמונת סחיבת האלונקה משנה שעברה, שניים נושאים את האלונקה מלפנים, נהג האמבולנס ואהרון. עכשיו האחד מעמיס את השני על האלונקה, איך שגלגל מסתובב... פעם אתה סוחב את האלונקה ופעם אתה שוכב עליה, ככה זה מסע אלונקות ככה זה כשאתה בלונה פארק, כמו על גלגל ענק - פעם אתה למעלה פעם אתה למטה. אני עוד זורק לו לאהרון לתוך האמבולנס – "אם יש לך שבר ורוצים לנתח, אל תסכים עד שאנחנו באים"... ונפנפנו לו לשלום ולהתראות. נתגעגע אליך אהרון!!!!
ולא ידענו כמה מהר נתגעגע.
 |
| שיט.... כמה סוכר אהרון שם בקפה??? |
שמחה שנטל על עצמו את מפתחות האוטו של אהרון ניסה לרשת אותו גם בהכנת הקפה. קצת שבר את הראש והתלבט מה שמים איפה אבל בסוף עשה. מה נגיד? נקווה שרק לא שבר שום דבר אהרון!!!! אֶבי עוד ניסה להמתיק את האווירה עם עוגת יומולדת שהחזירה מייד את הקלוריות שנשרפו, ודני הסב את תשומת ליבנו לאחר הוואדי הצמוד לחדר האוכל שהמסלול נעשה קל משנה לשנה. תשאל את אהרון, דני.
והמשפחות? שני של ורדה רכבה בגבורה. יש עתיד, יש יורשת לאמא.
 |
| היורשת |
נוגה וענת הוכיחו למה שמחה משתדל לא להחמיץ אף רכיבה. עד שבאחת היריד-עליות נוגה לא הספיקה לפחד, לא הספיקה לעצור, המשיכה במלוא הקיטוּר לירידה וגילתה את סוד העליות התלולות. "וואאווו, לא הספקתי לעצור ופתאום עברתי את זה!!!" שמעתי אותה צוהלת ומפנטזת כבר על שבת הבאה. אל תדאג שמחה, שבת הבאה ניקח אותה לזנוח! מה לא עושים בשביל חברים.
 |
| איך ממשיכים מכאן? |
 |
| ככה ממשיכים |
 |
| ויש גם יורש עצר ב"מסייעת" |
ואם לכתוב על סינגל בארי, אז אי אפשר בלי שיר. איזה שיר אצמיד לרכיבה הזו? את כל שירי הכלניות מיציתי כבר, גם "מי שלא קופץ – אדום" כבר שיחק כאן (כמה שזה מתאים למסלול הזה?!). אז כל הפרק הזה מוקדש באהבה וכבר בגעגועים לאהרון, והשיר לא קשור לאופניים, לא לכלניות ואפילו לא לברל כצנלסון. "שתים עשרה טון" של להקת הנחל, בזכות הבית האחרון - מוקדש לאהרון בתקווה להתראות כמה שיותר מהר בשבילים.
אך בשנים עשר לחודש שנים עשר
הוא רץ לשדה והוא לא נזהר
ופתאום הוא נשכב על כביש הבטון
כי דרס אותו דיזל - שתים עשרה טון...
הוא רץ לשדה והוא לא נזהר
ופתאום הוא נשכב על כביש הבטון
כי דרס אותו דיזל - שתים עשרה טון...
[הקליפ המוצמד אינו המקורי, כי הקליפ היחיד של להקת הנח"ל חתוך בדיוק, אבל בדיוק, במשפט המפתח]
