להיות או לא להיות (פיקסל אחד בתמונה) זו השאלה.
מידי שנה כשמתקרבים אירועי רכיבה המוניים מתעוררת השאלה האם נשתתף כקבוצה באירוע או לא. בד"כ ההתלבטות מסתיימת בכך שעודד משתתף, דני מכריז שהוא שונא אירועים כאלה, והאחרים מגמגמים תשובה לא מחייבת ונעמדים בצד של דני.
הפעם הראשונה שטעמתי טעם של כאילו השתתפות היתה ב-2003. אוסקר ואני יצאו לכנס "מכבי" באילת ולקחנו איתנו את האופניים. בדרך, בכביש הערבה, חלפנו על פני הרבה מכוניות עם אופניים בתחת. הייתי מאד מבסוט מהעובדה שהספורט הזה תופס תאוצה וכל כך הרבה אנשים יורדים לאילת עם אופניים. כשהגענו למלון, הסתבר כי באותו סופ"ש מתקיים הטריאתלון של אילת. בבוקר, כביש הערבה היה סגור עקב הטריאתלון ונאלצנו לרכוב ביחד עם כל הטריאטלונצ'יקים האלה לאורך הכביש (עד לכניסה לעמודי עמרם, שם התכוונו לרכוב). איזו תחושה נפלאה... שני חטיארים כרסתנים על אופני מדבקה בין מאות ספורטאים בנויים לתלפיות על אופניים מקצועיים, בקבוקי משקה אנרגיה צבעוני צמודים לאחורי האוכף... לחלקם, כך הבחנו מבעד לחולצה המיוזעת, היתה אפילו רצועת חזה של שעון דופק... איזה דאווינצ'יקים, חשבנו לעצמנו... וכך אנחנו רוכבים, מהווים חלק מהפלוטון הזה, נהנים לקחת תוך כדי רכיבה בקבוקי מים בתחנות החלוקה, ואני מדמיין אותנו כאילו אנחנו מינימום בטור דה פרנס... כולם היו נחמדים מאד, כולל מחלקי המים ואף אחד לא תמה מה עושים שני אלה כאן (או לפחות לא הראה זאת כלפי חוץ). בפניה לעמודי עמרם פרשנו מהדבוקה שלנו וירדנו לשטח. שוטר שעמד באותה נקודה שאל אם זהו, אם נשברנו. הסברנו לו שבשביל פעם ראשונה זה מספיק לנו ופנינו למגרש הביתי שלנו – השטח. אבל איפשהו בפנים הרגשתי שיש איזה ערך מוסף לרכיבה במסגרת אירוע ציבורי, ולא רק בקבוק המים של נביעות.
הפעם אנחנו כבר נמנים על הרוכבים היותר מקצועיים. אופני מותגים, שעוני דופק, חטיפי אנרגיה ואיך לא, ערכת הקפה הקבועה על הגב. אז נכון שהיה קצת בלגן, קצת פקקי תנועה וילדים שעוצרים בדיוק איפה שלא צריך, אבל אח"כ בשטח הכינוס כשסיימנו, קבלת מדליות (מחזיק מפתחות), שי כזה או אחר... אתה מרגיש חלק מההמון, חלק מההוויה, חלק מהחוויה. שותף לאירוע וגם לברדק. אתה מרגיש שייך. כשעצרנו לאכול משהו בוואדי ערה והסובבים הסתכלו עלינו באיזה מבט תמה החזרנו להם מבט גאה, כאילו אומרים "כן, אנחנו היינו שם", גיבורי השלולית הקטנה. ושוב היתה לי איזו מן תחושה נעימה של חלק מתמונת הפאזל הכוללת, רכיבה עם ערך מוסף, לא רק בזכות פחית הרד-בול.
באוגוסט 2011 נהרגו שני רוכבי כביש, שלום גרוסמן ויצחק סימון, בעת רכיבתם. האירוע זעזע את קהילת הרוכבים ובשבת שלאחר מכן התארגנה רכיבת זיכרון / מחאה מלטרון למקום התאונה. הגענו לשם 3 בלבד לאחר רכיבת השטח הרגילה שלנו לעוד 20 ומשהו ק"מ של כביש. שוב אותה תחושה של להיות חלק ממשהו. כל רכב עמוס אופניים שעלה לתחנת הדלק, כל זוג אופניים עשה לנו את זה (לפחות לי). לא סתם רוכבים בודדים אלא כל אחד הוא בבחינת פיקסל של תמונה, חלק של פאזל, וכולם ביחד יוצרים את תמונה השלמה. וככל שהתמונה מורכבת מיותר פיקסלים, כך היא ברורה מפורטת ומהימנה יותר, אתה מבחין ביותר ויותר פרטים, משקפת יותר טוב את המציאות. ואני, הפיקסל הבודד מרגיש חלק מפנורמה אנושית גדולה עם מכנה משותף שכל כך קרוב ללבי.
והשבוע – שוב אירוע המוני. סובב ת"א. שוב התלבטויות. שוב עודד מודיע שהוא בא (וגם אווי) שוב דני מודיע שלא בא. שוב כל מיני מתנדנדים שלבסוף מתייצבים מאחורי דני (הפעם לשם שינוי יש גם כמה חו"לניקים שיש להם תירוץ). כבר בנסיעת הבוקר המוקדמת על האיילון אני חולף על פני רכבים עם אופניים והתחושה המוכרת של "להיות חלק מ..." ממלאה אותי בחמימות נעימה. הכבישים המובילים לחניון רידינג כבר חסומים ואני מבקש מהשומר במחסום לעבור. "אין מעבר" הוא אומר לי, ואני כאילו שואל אותו – רבאק, הרי זה בשבילי אתה סוגר כאן את הכביש, אני הרי חלק מהפאזל הזה, אז מה אתה לא נותן לעבור? אח"כ אני רוכב לעבר נקודת המפגש בככר המדינה, חולף על פני הרחובות הכל כך מוכרים לי, על פני נוף הילדות הנגלה בדיוק ברחובות אלה של אזור ככר המדינה. נדמה לי שכל השוטרים האלה המוצבים שם, כל הסרטים האדומים לבנים החוסמים רחובות צדדיים, כל שלטי החוצות המזהירים ש"רכב חונה יגרר" – את כל זה עשה חולדאי לכבודי, כי אני הרי חלק מתמונת האירוע. נכון, פיקסל אחד מתוך 25000, אבל מה זה חשוב. והרכיבה עצמה – אמנם רכיבת כביש מישורית, לא מאתגרת, אבל יש גם מעבר לכך, יש חיים אחרי הסינגלים. איזו הנאה לרכוב ברחובות המוכרים, בין הנופים האלה שאתה מכיר מימים ימימה, שחלפת על פניהם אין ספור פעמים עם המכונית, אך הפעם זה שונה, הכל סגור וחסום לכבודך, לכבוד אלה שרוכבים לצידך, לכבוד הבחורה הצעירה על אופני עיר מצועצעים, לכבוד הנכה הרוכב על אופני יד שעקפת לפני רגע, לכבוד הילד הרתום לכסא אחורי מאחורי אביו, לכבוד אותה רוכבת שעצרה וישבה על שפת הכביש והיניקה את תינוקה בעוד כל ההמון הצבעוני חולף על פניה, לכבוד שני המטורזנים העוקפים בדהרה את הדבוקה, לכבוד המשפחה הרוכבת בניחותא בצידי הדרך, לכבוד ה"להיות חלק מהתמונה".
ושוב באזור גימנסיה הרצליה, ככר המדינה. ואני נזכר באותו ילד, תלמיד כתה י' או י"א, הרוכב "בלי ידיים" מביתו ברח' שרת לתיכון עירוני ד' במורד רח' ויצמן. הילד על האופניים הפשוטים נטולי הצבע, "סינגל ספיד" היינו קוראים להם היום, אבל אז הם היו סתם "פושטים" בלי הילוכים וגם ... בלי כידון. כי הכידון נשבר והוא היה רוכב "בלי ידיים" במורד רחוב שרת ורחוב ויצמן עד לביה"ס, מתפתל בין מכוניות, לוקח בהטיית גוף את הסיבוב מרח' שרת שמאלה במורד ויצמן כאילו אין מחר ורק במקרי חירום היה תופס בתושבת הפנס ומסיט את האופניים בחדות. וכשהיה רוצה לעצור, היה הילד הזה נשען בידו על השפיץ של האוכף, דוחף את האופניים קדימה תוך שהוא קופץ לאחור משל היה לוליין בקרקס. והילד הזה גרם בוודאי להתקף לב לכמה נהגים, וגם להוריו (אם היו יודעים). ועכשיו, בסוף הרכיבה של סובב ת"א, אני רוכב מככר המדינה במורד וייצמן לכיוון המכונית. ואני עוזב את הידיים, מטה עצמי לצדדים, חולף "בלי ידיים" על פני בית החייל עד לתיכון ד' במורד הרחוב, סוגר מעגל, כי הילד הזה הוא אני.
