ריח של שוקולד או bicycle-paradiso

ריח של שוקולד  

מתוך הכבש השישה עשר
יהונתן גפןבסוף רמת גן יש מקום מיוחד 
שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד 
יש שם בית גבוה גבוה בלי חלונות עם שלוש ארובות 
ושלושים מכונות יום ולילה עובדות 
ושבעים פועלים עם סינר וכפפות 
מכינים שוקולד בכל הצורות 

שוקולד קטן ושוקולד גדול 
שוקולד יקר ושוקולד בזול 
שוקולד אגוזים ושוקולד סתם 
לעשירים ולכולם והריח בחינם 
וכל האזרחים עוצרים ומריחים... 

לא יודע מה אתכם, אבל אם אתם פחות או יותר בני הדור שלי וגדלתם בגוש דן, אז בטוח שלמקרא מילות השיר הזה עולה באפכם אותו ריח מתקתק של שוקולד חם שאפף את צומת עלית ברמת גן, כשעוד היתה באמת צומת עלית. לא היו שם מגדלי זכוכית, לא צומת דרכים מורכב ומרומזר למשעי אלא בית פינתי במזלג רחובות, בנוי אבן אפורה-צהבהבה עם חזית עגולה החולשת על הצומת. אני לא בטוח אם היו שם שלוש ארובות כמאמר השיר של יהונתן גפן, אבל ריח של שוקולד היה גם היה וגם כיום, למרות השנים שחלפו, צרוב לי במח אותו ריח אופייני של שוקולד חם שזה עתה נאפה, שאזהה אותו עד יומי האחרון.

ועל משקל השיר הזה - גם בקיבוץ עין כרמל יש (עדיין יש, להבדיל מצומת עלית) מקום מיוחד שם אפשר לעמוד ולהריח היסטוריה. שמורת טבע אשר כמו השיר של יונתן גפן, גם היא לוקחת אותי לאחור במרחב הזמן ומחזירה אותי לימי ילדותי.

יש שם צריף קטן עם חלון כמעט אטום שבקושי נותן למעט אור לחדור לאפלולית הצריף, ושייקה אחד שמשפץ אופנים מכל הצורות. אופנים גדולים ואופנים קטנים, אופנים איטלקיים ואופנים הודיים ואופניים פרסיים (שהם בעצם גרמניים אך הס מלהזכיר), אופניים עם טורפדו ואופניים עם פראיי-לוהף, עם מעצור יד ("שים לב איך השטאנגה נכנסת לתוך הכידון") ועם מעצור רגל, עם רמה כפולה או ללא רמה. ורק הצבע- צבע אחיד. צבע חום-אדום של חלודה. וערימות של גלגלי שיניים ושל כידוני אופניים על מדפי עץ הכורסים תחת הנטל.

הגעתי לשם עם חברי דוֹבי אשר לשם שינוי לא אסף אותי להצטרף אליו ליקב חדש שגילה אלא למסע במכונת הזמן, לימי ילדותנו בתל אביב של פעם. כמו טוטו הבוגר מ"סינמה פרדיסו" החוזר לעיירה ורואה את קטעי הסרטים הישנים, כך חזרנו אנחנו לתל אביב של אופני "חרש-אופן", או "דהר", לאופני "ראלי-שלושה-הילוכים" שהיו רק לילדי העשירים, של מתקני אופניים שכונתיים חגורים בסינור בד משומן עד שנתקשה ונראה כמו סינור עור, שמחלצים את הצמיג מהחישוק עם מקל עץ או כפית תה ישנה, של אופנים כאמצעי תחבורה ולא כטרנד אופנתי. לא אופניים להשכרה לפי שעות עם תשלום בכרטיס אשראי, לא אופניים בגלל הירוק או בגלל הבריאות, אלא אופניים ככורח מציאות כי אמא לא הקפיצה אותך לחוג עם המכונית שלה, כי לא העלית על דעתך שבגיל 17 תוציא רישיון ואבא יקנה לך מכונית או שתודיע לאמא שאתה מחרים לה את המכונית למסיבה בערב שבת במועדון הסרצ'רס כי כולם באים עם המכוניות של ההורים ואתה צריך לאסוף את דליה או נאווה שאם לא כן היא תצא עם מישהו אחר. אופניים שהתאימו לסרט "גונבי האופנים" של דה-סיקה יותר מאשר לספשלייזד או קנונדייל עם שיכוך כפול ושלושים הילוכים.

"תשתו גזוז?" שאל אותנו שייקה כשהגענו. ומבלי להמתין לתשובה הזמין אותנו להכנס לסדנא ומזג לנו מבקבוק פלסטי גזוז של פעם בטעם פטל. "להוסיף קצת ויטמינים?" שאל ומזג לכוסות גם מעט וודקה (?) מבקבוק קטן השמור לאנשים מיוחדים. 

לא הייתי זקוק לתוספת האלכוהול בגזוז. הראש החל להסתחרר ברגע שעצרנו בחזית הצריף הקטן ועיני קלטו את עשרות זוגות האופניים העומדים בחזית.

לא שאני לא רגיל לעשרות זוגות אופניים בחנות, תשאלו את החבר'ה ממצמן בילו, מעולם איני שבע מלהסתובב בחנות, להסתכל, לבחון, לשאול ולפנטז, אבל כאן זה היה משהו אחר. לא פינטוז על עתיד משופר של "29 מקרבון, לא על בולם קדמי 150 מ"מ אלא הפלגה במרחבי העבר. שייקה הוא סוג של "דוק" אמט בראון ואני כאילו מרטי מק'פליי ("בחזרה לעתיד"), וה"דוק" מכניס אותי למכונת הזמן ואנחנו ממריאים לימי ילדותי. האלכוהול בגזוז, כמו גם המוסיקה הקלאסית הבוקעת ממכשיר רדיו עתיק שראיתי כמותו לאחרונה בבית של סבא שלי, רק הקלו על המראת מכונת הזמן.

"כאן יש לי לוחיות רישוי של אופניים" אומר "דוק" שייקה ומצביע על עמוד עליו מוצגות לוחיות רישוי של אופניים מהימים ההם. מספר 514 של עירית חדרה 1974, 498 של עירית הרצליה,  915 מחיפה, 121 מכרכור..., משנות השמונים, השבעים והששים.

לוחיות חלודות, הצבע קצת שחוק, לפעמים אתה מתקשה לזהות את השנה. ופס חלודה אלכסוני בפינות מספר לך שבימים טובים יותר היתה הלוחית מקובעת ל"שפיצים" של איזה גלגל. והן מחזירות אותי לימים ההם, ת"א בשנות הששים, אני הולך לתחנת הרישוי של העיריה ליד מכבי האש ברחוב בזל, ובחזה מתוח מגאווה אני משליש בידי הפקיד כמה ל"י ומקבל רישיון לאופניים עם לוחית פח צבועה בצהוב או תכול או ירקרק (מתוחכמים, כל שנה צבע אחר...), תולה אותה בגאווה על אחורי האוכף, או מצמיד אותה ל"שפיצים", מכופף את הפינות לחיזוק ורוכב למחרת בגאווה לביה"ס, מתגאה במספר 1318 שקיבלתי שהוא מראה על ותק משמעותי לעומת דדי מהבית ממול שהלך יום אחרי וקיבל כבר 1470 או משהו כזה. לימים, בתיכון, כשכבר התחלנו להבין שאנחנו פראיירים של העיריה והתחלנו למרוד בממסד המוניציפאלי לא חידשנו את הרישיונות. הדופק מתחיל לעלות כשאני נזכר איך אני בורח מהפקח העירוני הבן-זונה (לעולם בני זונות הפקחים האלה)  שתפס אותי כמה ימים קודם בלי לוחית רישוי והוציא לי את האוויר מהגלגלים, וכשאני בורח למרחק בטוח ממנו אני מראה לו אצבע משולשת, משאיר שובל אבק ונעלם בין הבתים. "חסרה לי לאוסף לוחית של רחובות" מעיר אותי שייקה מהחלומות בהקיץ, ואני מבטיח לנסות ולמצוא משהו.

יום חורף שמשי וחמים ובצריף נעשה קצת חם. שייקה מציע עוד גזוז ועיני נתקלות בשלט התלוי על הדלת "כאן מוכרים גזוז עם מיץ טבעי על טהרת הסוכר. מחיר כוס גזוז 50 פרוטה, מחיר כוס סודה 25 פרוטה" וחתום על ההודעה "ענף בתי ההארחה, ההסתדרות הכללית של המעמד הבינוני בישראל".

לנגד עיני חולף הקיוסק בפינת הרחובות ויצמן-בארי, שהיינו עוצרים שם בדרך מביה"ס ושותים כוס סודה ב-½2 גרוש ולפעמים אפילו מפנקים עצמנו בכוס גזוז ב 5 גרוש. "חמוץ או מתוק?" היה שואל אותנו המוכר, כאילו שלא ידע שנבקש חמוץ-מתוק, ככה, כאילו מה? מה אנחנו פראיירים שנוותר על אחד הטעמים? והוא מזלף לכוס שפריץ מהצהוב ושפריץ מהאדום, מוסיף סודה שמעלה קצף עד שפת הכוס ואנחנו הרגשנו כמו הסוחרים המתוחכמים שבעולם, איך עבדנו עליו (אבל בסתר ליבנו מה זה קינאנו בבן שלו שיכול למזוג לעצמו כמה גזוז שרצה בלי לשלם).

משב רוח מחזיר אותי למציאות. "זה מאוורר גרמני ממלחמת העולם" אומר שייקה "מה אתה אומר? יותר חזק ממזגן, אה? עובד כמו שרק הגרמנים יודעים לעשות" מאוורר גדול, תלת-כנפי סובב על הקיר ממול, נראה יותר כמו רוטור של מסוק העומד להמריא. "ומה אתה אומר על הסמלים האלה?" שואל שייקה ומצביע בגאווה על לוח גדול עליו מקובעים עשרות סמלי מתכת של אופניים. אני מזהה רק את מקצתם, "חרש-אופן" ו"דהר" ו"ראלי" – בוודאי. וגם ICM שם כדבר מובן מאליו, גם מוסטנג וסנטוריון וסקוט ופיז'ו. אבל מי שמע על Shapira-Bikes? יש בירה שפירא, בירת בוטיק ירושלמית, אבל אופני שפירא? וגראנד-אוריינט? ושוגון? ובלק-הורס? ופייוניר? עשרות רבות של סמלים בפסיפס מופלא של זכרונות עבר ואניגמות.

 אח"כ אנחנו ניגשים לאופניים שדובי הביא לשיפוץ. משולש צינורות מתכת חלודים בין שני חישוקים חלודים לא פחות. שייקה מלטף במבטו את האופניים, כמו אמא המביטה על ילדה החולה, מתכנן את השיפוץ וכבר רואה בעיני רוחו את פאר היצירה המוגמר.

לפתע עיניו מבריקות וכולו התפעלות והוא מפטיר בחרדת קודש כאילו נגלתה לעיניו השכינה – "זה סטורמי ארצ'ר..."  דובי מסתכל עלי, שאני הרי המומחה בעינייני אופניים, ואני מביט על שייקה במבט שכולו סימן שאלה.

  "סטורמי ארצ'ר, מסביר שייקה, זה הגיר הראשון שיוצר לאופני ראלי לפני למעלה ממאה שנים, 3 הילוכים בתוך הנאבה" אנחנו עוברים לדום מתוח ועושים פרצוף של מביני ענין ושייקה ממשיך להתפעל ומבטיח לדובי שינסה למצוא לו סטורמי ארצ'ר אורגינל עם 3 הילוכים וטורפדו, אבל מקולו ניתן להבין שיותר קל יהיה למצוא את הגביע הקדוש של אינדיאנה ג'ונס.

"זה היה חידוש עולמי" אומר שייקה –"בכלל, פעם כמעט לא ראית הילוכים באופניים. היום זה הפך למשהו מיוחד, הוא מוסיף, ובאים אלי אנשים עם אופניים ישנים ללא הילוכים ומבקשים שאחדש אותם. הם גם קוראים לזה בשם שעושה את זה משהו ייחודי". "כן, קוראים לזה סינגל ספיד" אני אומר בקול חלש ותחושה מוזרה של אי נוחות וחילול הקודש נשמעת בקולי, כמו מי שנתפס מנגן הארד רוק של לד זפלין או דיפ פרפל על עוגב בכנסיה.

אחרי ההתפעלות מהסטורמי ארצ'ר, האוכף של ברוקס כבר היה כבר בבחינת מובן מאליו. אוכף רחב עשוי עור עבה ומסיבי על שלד מתכת עשיר בקפיצים ובניטים מתכתיים. אני התפעלתי ממשקלו – כמעט כמו כל האופניים שלי, ולא יכולתי שלא להשוות לאוכף החדש שקניתי בצירוף מקרים כמה ימים קודם ומשקלו רק קצת יתר מ-200 גרם.

לקינוח, לקח אותי שייקה ל"כספת" (או "מכלאה") – סככה מגודרת ונעולה עם עשרות זוגות אופניים ישנים. ולכל זוג – הסיפור שלו. אלה אופניים של המשטרה הבריטית, על אלו חילקו חלקי חילוף למוסכים בניו יורק בשנות ה-20, אלו גרמניים (שוב שים לב לשטאנגה שנכנסת לתוך הכידון...) ואלו הולנדיים, אלו "ראלי" שהחרמתי ממישהי ("שים לב ל "R" המוטבעת על כל בורג, אתה יודע כמה זה נדיר?")... וחבל שכבר מסרתי את ה"ביאנקי" משנת 51 ששיפצתי, אבל חכה, תיכף אראה לך תמונות... והוא שולף מצלמה דיגיטאלית קטנה ומראה לי תמונות של הביאנקי51 כמו סבתא פולניה המראה תמונות של הנכדים. שייקה מפליג על כנפי הדימיון ולי נדמה שאני שומע את קול משק כנפי ההיסטוריה. מה נדמה? בטוח!

בדרך חזרה אני נזכר שאני צריך להרכיב על האופנים שלי את האוכף החדש שקניתי לפני כמה ימים. ריפוד ג'ל סיליקון, שלד עשוי תערובת של סיבי פחם ושאר טכנולוגיות המוסיפות חוזק ומפחיתות משקל, נזכר  במוט האוכף ההידראולי המתכוונן בשליטה מהכידון, ב-27 ההילוכים, הבולמים, מעצורי דיסק הידראולי (איפה השטאנגה לכל הרוחות). אנחנו עושים דרכנו דרומה, חולפים בדרך על פני כמה רוכבי אופניים מדוגמים, לבושים בגדי לייקרה צבעוניים וצמודים, רכובים על אופניים אנורקסיים ואני שואל את עצמי מי צודק יותר בפילוסופיית האופניים שלו. ובתוך כך אני נזכר בקטע מתוך "זן ואמנות אחזקת האופנוע" לרוברט פירסינג:  "איכפת לי בדבר כפפות האופנוען הישנות ומעלות העובש האלה... שהרי הן נמצאות שם שנים כה רבות, - והן כה נושנות וכה עייפות וכה קרובות, - עד כי יש בהן משהו מצחיק. הן נספגו במרוצת הזמן בשמן, בזיעה, בלכלוך ... יש להן זכרון משלהן. הן עלו רק שלושה דולרים ומאז נתפרו מחדש פעמים כה רבות, עד כי כמעט שאי אפשר לתקנן עוד. ואף-על-פי-כן, מקדיש אני זמן וטרחה רבה כדי לתקנן בכל זאת, שכן איני מסוגל לראות זוג אחר התופס את מקומן. זוהי התנהגות בלתי מעשית, אך מעשיות אינה העיקר בכפפות או בכל דבר אחר."

למחרת רכבנו בסינגל זה או אחר. חולף על פנינו רוכב צעיר על "סינגל ספיד" ממותג, מתנשף במאמץ העליה. "אֶהה.. אופניים בלי הילוכים" אני אומר והוא מסתכל עלי בזלזול וזורק לעברי כאילו עושה לי טובה – "זה סינגל-ספיד, כדאי שתתעדכן!" ואני? אני אומר לו שבסוף רמת גן יש מקום מיוחד שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד...