יום שלישי, 28 באוגוסט 2012

דברים שרואים משם


 האגרוף.
ראשית בא האגרוף.
בסיומו של ניתוח, עדיין בבגדים הכחולים, הקפקפים והמסכה התלויה על הצוואר, הגיע הזץ. כמו אגרוף שניחת במרכז הבטן העליונה, מתחת למפתח הלב. אני זוכר בדיוק את הרגע, לאחר השיחה עם משפחת החולה ולפני כתיבת דו"ח הניתוח, כאילו איזה מוחמד עלי נעלם חבט במרכז הבטן. זה היה ברור שזה לא סתם כאב בטן בנאלי והראש הכירורגי הדפוק כבר חשב על התנקבות כיב והדמיון כבר פינטז על ניתוח דחוף. והאגרוף ההוא אינו מרפה והוא ממשיך להציק, לחתוך, לחדור, לבחוש ברום הבטן, לכתוש את הקיבה או מה שנמצא שם. ואולי זה משהו עם הלב? מבליח זיק מחשבה שכמובן שנדחה על הסף. הרי צריך להזיע, ללחוץ בחזה, להקרין ליד שמאל, כך הרי למדנו בשנה ד' בבי"ס לרפואה. וחוץ מזה, אני?!, אני, שמידי שבת אני מדווש במעלה ההרים? האפשרות הקרדיאלית נדחתה על הסף והרעיון האידיוטי לרדת קומה אחת למיון – נשמע הזוי יותר מהזוי. הזוי, אבל ליתר בטחון לא נעלתי את דלת השירותים במלתחה כשהלכתי להשתין וכשפגשתי במסדרון שני חברים, פלטתי כבדרך אגב שיש לי כאב בטן חזק, מקווה בתוככי שיגידו לי שכדאי לגשת למיון, אבל הם המשיכו בשיחתם וחלפו על פני  מתעלמים ממוחמד עלי שממשיך לחבוט בי.

ההכחשה.
איזה קרדיאלי? אני הרי עושה מידי שבת ארגומטריה יותר ארגומטרית ממה שהממשלה מרשה מבלי שיש לי שמץ של רמז לאפס קצה של תסמונת תעוקת החזה, וכאמור, בשנה ד' למדנו את מה שכל אחד יודע – לב זה כאב בחזה שמאל, קורן ליד שמאל, מזיעים... נו, ברצינות... תהיה הגיוני, אני אומר לעצמי, זה הרי בבטן העליונה, וכבר ראית אי אלו מאות ואלפי אנשים עם כאבי בטן במשך השנים. יותר טוב שתבדוק לעצמך את הבטן. זה הרי בדיוק כמו שכתוב בספרים – סכין חודרת ברום הבטן שהפציינט (שזה אמור להיות אני) זוכר בדיוק מתי החל, בדיוק באיזו שעה ומה עשה באותו רגע [15:20, מיד בסיום הניתוח של גב' א' (אות בדויה)]... אני ממשש לעצמי את הבטן (רכה ולא רגישה, לא מתאים לכיב מנוקב), מקסימום אולי זה דלקת של כיס מרה או משהו דומה, שכנעתי את עצמי. מוחמד עלי יצא להפסקה (מה שמשכנע אותי סופית שזה לא) ואני המשכתי בעיסוקי.
לאחר הפסקת התרעננות קצרה חזר מוחמד עלי לסיבוב השני במשנה מרץ.

 הסטירה.
 She who must be obeyed שאלה אם זה לא יכול להיות אולי במקרה לב ושאולי במחילה כדאי לפנות למיון. עניתי שמה פתאום, אבל נסענו. שמחתי להיכנע ללחץ, רק כדי לשלול כמובן. שיעשו א.ק.ג, ועם הכאב בטן אני כבר אסתדר בעצמי.
יאללה, בוא נעשה את זה, אני מנסה להתלוצץ עם טכנאי הא.ק.ג., אבל הוא, שכבר ראה קצת א.ק.ג.ים בחייו, פניו נשארות רציניות הוא מחניק איזה אההממ.. שעושה לי חלושעס, ולוחש כאילו לעצמו - יש  איזו עליה של  ST ב-V-4  הוא אומר ומילותיו צולפות בי כהצלפת שוט, כמו סטירה על הלחי.  סטירה מצלצלת, כואבת ומעליבה. כאילו, אני?!!
כבמטה קסם מתעורר חדר המיון לחיים, מכונה משומנת ששוחרר הקפיץ הבולם שלה. כוורת דבורים רוחשת וכולם סביבי. באחת אני מפסיק להיות מי שאני, והופך להיות כחומר בידיהם. תוריד חולצה! תלבש חלוק! שים מסכת חמצן! [יש חמצן! צועק קול ברקע], מישהו מדביק לי לחזה מדבקות ומחבר למוניטור, תן יד, תעשה אגרוף! [קיבינימאט, היא הלכה "פרה" אני מתרגז], תן יד שניה ותעשה אגרוף חזק...["עירוי בפנים"!], פתח פה, תלעס את זה, זה אספירין! ["קיבל 300 מ"ג אספירין"!], שוב מסכת חמצן, שוב מורידים את המסכה ויד אלמונית נותנת לי כדור, תבלע! זה גסטרו. ["קיבל גסטרו"!], ["הפרין בפנים"! צועק מישהו שמטפל לי בעירוי], תגיד, כואב לך? מ-1 עד 10, כמה כואב? רוצה מורפיום?! לא! ["3 מ"ג MO קיבל"!]....

אני מסתכל על כל האנשים האלה העושים מלאכתם במיומניות. כל כך הרבה פעמים ראיתי אותם בפעולה, כל כך הרבה פעמים היינו צוות. לנגד עיני חולפות במהירות שברי תמונות של תאונות דרכים, פצועי גראדים באשדוד ב"עופרת יצוקה" ושאר ארועי חרום שנחרטו בזיכרון במהלך השנים. אבל הפעם זה היה שונה, הפעם אנחנו לא באותו גובה, אנחנו לא מסתכלים זה לזה בגובה העינים, הפעם ראיתי אותם מזווית נמוכה, שוכב על מיטת המיון, מסתכל עליהם מלמטה למעלה והם רוכנים מעלי, מיישמים את המיומנות שלהם עלי.
-          תגיד, אתה מסכים לצינתור? קוטעת את מחשבותי הרופאה התורנית.
-          צינתור? מתי?
-          עכשיו!
עכשיו? כרגע? אבל אני הרי לא...   ואני מרגיש איך העורק בחזה מתכווץ באחת וסוגר הרמטית את שארית החלל הפתוח. אני מנסה למשוך זמן, אולי היא תבין שהיא טועה, אולי יתברר שהכל טעות, אולי אתעורר מחלום הבלהות הזה...
-          כן. אני עונה בחצי פה ומחפש איפה לחתום על טופס ההסכמה.
-          הנה, כאן - מראה לי הרופאה – "חתימת החולה"...  חתימת החולה???? מה אני, חולה??? אלפי פעמים חתמתי על טפסי הסכמה (לניתוח), תמיד בשורה התחתונה משמאל, ומעולם לא רעדה לי היד כמו בפעם הזו. זה מה שעושים 10 ס"מ ימינה או שמאלה על גבי הטופס. זה מה שעושה ההבדל בין "חתימת החולה" ל"חתימת הרופא".

מחלחל.
אני עובר לאלונקה הממונעת וחילופי התפקידים בין רופא לחולה הולכים ומתממשים. על מדף האלונקה שמעל רגלי עומד המוניטור הקטן המראה לכל העולם ואשתו, כולל לי, שהלב בקצב סינוס סדיר, סטורציה 96 וכל המדדים תקינים והרופא שבפציינט מנסה להרגיע את הפציינט שברופא. ליד המוניטור המרגיע נמצאת המזוודה, מזוודה שלעולם האלונקה הזו לא יוצאת לדרך בלעדיה. לא כל מי שעשה דרכו על גבי האלונקה הזו יודע מה משמעות המזוודה הקטנה, אבל אני, שליוויתי את האלונקה הזו כל כך הרבה פעמים, ווידאתי כל כך הרבה פעמים שהמזוודה הקטנה נמצאת, אני הלא יודע שזו ערכת החייאה. הלב המסכן נחמץ מהמחשבה הזו ואני מנסה לדחוק את המחשבה האבסורדית ולחשוב על דברים אחרים אבל מוחמד עלי מחזיר אותי למסדרון ביה"ח. אנחנו יוצאים לדרך לאורך המסדרונות המוארים, הם – "הצוות שלי"- הולכים לצידי, ואני, שאך לפני זמן קצר רציתי רק לוודא, אני שוכב פרקדן על המיטה כאחד האדם, כאחד החולים, המוניטור מתקתק ומצייר קו ירקרק זוהר על המסך, עולה יורד, עולה יורד. אני נאחז במספרים הבוהקים על הצג ובשארית גאוותי מנסה לשכנע את עצמי שהכל בטעות יסודו, אבל עכשיו אפילו אני כבר לא משתכנע. אני נועץ מבט בתקרת המסדרון, מביט בשורה הארוכה של מנורות הפלורסנט המפיצות אור קר וחולפות מעלי אחת אחת, מאירות את פני באור לבן חיוור. עוד מנורה ועוד מנורה ואני כל כך רוצה עכשיו להיות בחושך, שאף אחד מהאנשים שאנחנו חולפים על פניהם לא יזהה אותי. מעולם לא ידעתי שיש כל כך הרבה מנורות במסדרון הזה שהלכתי ורצתי לאורכו אין ספור פעמים במהלך השנים, ביום ובלילה, באור ובחושך.
ממתינים למעלית. נו כבר, אני חושב, כמה זמן צריך להמתין? אני נזכר בחטף בפעמים בהן הוצאנו אנשים מהמעלית, הפכנו את הכיוון ורצנו ישירות לחדר ניתוח. מסתבר שזה מלחיץ למדי להמתין למעלית מתעכבת כשאתה שוכב על האלונקה ומוחמד עלי מרחף סביבך כפרפר ועוקץ כדבורה ופעילות הלב שלך מוצגת לראווה לכל סקרן ועובר אורח. ולמה בכלל אני מעניין את זאת שממתינה ליד המעלית, מה עניין האמא שלה מי זה שוכב כאן ומה יש לו ולמה הוא עם חמצן ומה זהSAT 97   שכתוב שם בירוק על הצג? ואם היא עושה כזה פרצוף מבוהל אז שתסתלק לכל הרוחות. ואני רק רוצה להיות אלמוני ולא איזה סלב ומקווה שאף אחד מהמחלקה שלי לא יופיע בדיוק עכשיו בפתח המעלית.  
נכנסים למכון הצנתורים. בשארית כוחותי במאבק שלא להאמין במתרחש סביבי אני נזכר בימיו הראשונים של המכון, במירה חברתי ז"ל שעזבה את המחלקה שלנו לטובת ניהול המכון. הזכרונות האלה מחזיקים אותי מחובר למציאות של אנשים בריאים, שנכנסים למכון רק בתוקף תפקידם ואני נאחז בהם כמו טובע הנאחז בקש בניסיון להישאר ולצוף במציאות הבריאה ולא לשקוע לפיג'מה נטולת כפתורים של חולה. מישהו מוביל את המיטה פנימה דרך דלתות לבנות הסובבות על צירן הקפיצי. אנחנו פוסעים אל מעבר לדלתות, והן נסגרות מאחורינו בקפיציות, נפתחות ונסגרות נפתחות ונסגרות ובכל פעימה כזו הן נפתחות פחות ופחות, כמו מהססות אם לסגור עלי בפנים או לתת לי לצאת החוצה, האם כל זה הוא חלום או מציאות? ומפלט החלום הולך וקטן כמו מפתח הדלתות הסובבות, עד שהן נעצרות וסוגרות עלי בפנים ואני משלים סופית עם המציאות. מישהי בפנים שואלת אותי אם אני זוכר את התקופה של מירה איך הייתי בא לשתות קפה ולקשקש, אבל הקול הזה כבר מהדהד מרחוק ואני כבר לא נאחז בו וכבר השלמתי עם המציאות, אני נותן עצמי לחלוטין בידי הצוות.


-            תראה כאן, אומר הרופא המצנתר, הנה הסתימה ב.... וכאן פתחנו... ועשינו... והכנסנו סטנט... והנה יש 100% זרימה מחודשת....
הוא מדבר אלי כאל רופא, כאל עמית, אבל דבריו חולפים מעלי כאילו אינם מכוונים אלי אלא אל מישהו אחר בחדר, ואני רק רוצה שיוציאו מגופי את צינור הפלאים הזה, שיאמרו שזהו, שהכל בסדר ושיניחו לי. ורק תמונה אחת נחרטת לי בזיכרון – תמונה של העורק הפתוח וזרימת החומר הניגודי בצילום (ז"א זרימת הדם) והיא מזכירה לי צילומים בשחור לבן של "יומני כרמל" משנות ילדותי עם חנוכת קו צינור המים לנגב והצינורות המשקים בשצף אדיר וקוצף את שדות הנגב היבשים.

לתת שתן.
-          בוא תעבור לכאן בזהירות, אומרת לי האחות ביחידה לטיפול נמרץ. בזהירות עם היד של הצינתור.
אני עובר למיטה הרחבה וממש לא אכפת לי שחסר כפתור במכנסי הפיג'מה. והיא לוקחת את היד שלי ומחברת אותה לכל מיני מכשירים שאני מכיר אותם מהכיוון ההפוך, מד לחץ דם, ואוקסימטר ומדבקות מוניטור בשלל צבעי הקשת, אבל ממש לא איכפת לי מהם ולא רוצה להבין מה הם מראים וממש כמו האיש בחדר ממול גם אני בוהה במוניטור באדישות.
-          אסור לך לרדת מהמטה, ממשיכה האחות, הנה פעמון אם תצטרך משהו, כאן אתה מכוון את המיטה ואם תצטרך לתת שתן , הנה בקבוק.

-           
לתת שתן? מה זה? זו מילה של קופת חולים. אנשים נורמאלים פשוט משתינים, לא?
בבוקר מתחלפת משמרת האחיות. אני ער כבר למעלה משעה בגלל ההשכמה המוקדמת למדידות השגרתיות (גזירה הכרחית) ואני שומע את השיחה בתחנת האחיות. "ב-3 יש את... שעבר... , ב-4 זה ... הגיע עם... עשו לו... פתחו ושמו סטנט... ב-5....  ב-6... "  אח"כ הן עושות סיבוב על המחלקה, "מוסרות מחלקה" בעגה המקצועית שאני מתחיל לשחזר (סימן שאני חוזר לעצמי?). כשהן מגיעות אלי מתחילות השאלות הבלתי נמנעות של "מה אתה עושה כאן?" ו"מה זה, משעמם לך?" וכד', אבל אני כבר לא אכפת לי, מצידי שיביאו את ערוץ 2 ואת ה CNN והיורוספורט וכל העולם יראה אותי. אח"כ, כשהן עוברות ל-6 אני שם באדישות את הבקבוק מתחת לסדין, מכניס אותו לתוך מכנסי הפיג'מה נטולי הכפתור, קורא לאחות ואומר לה "תרשמי ש-5 נתן שתן".



סוף דבר.
אחרי יום כבר הותר לי לרדת (בכסא גלגלים כמובן) לתת שתן בשירותים. מבחינתי זה כבר לא לתת שתן, זה פשוט להשתין, וזה סימן טוב, סימן של נורמליזציה.
המזכרת (החיצונית) היחידה שנותרה היא נקודה בגודל דקירה של לקיחת דם בפרק היד (הנקודה הקטנה מעל לאות N בצמיד הצהוב), ורק בארון המטבח פיניתי מקום למוצרים החדשים שמרכיבים את ארוחת הבוקר החדשה שלי.




*****
בשיחות עם אחד הקרדיולוגים ביחידה, הוא אמר לי שאני צריך להפסיק לרכוב על אופניים. בגילנו, אמר, זה לא ריצה ולא אופניים אלא רק הליכה ושחיה. אופניים כמו שאתה עושה, כך הוסיף, זו סכנה לאנשים בגילנו. אופניים הם כמו החיים, עניתי לו, כי כמו ברכיבת אופניים, גם בחיים אנחנו פוסעים לא פעם על פי תהום וכמו שאמר אלברט אינשטיין – בחיים, כמו ברכיבה על אופניים, בשביל לשמור על שיווי המשקל, אתה חייב להמשיך ולנוע.



יום שני, 13 באוגוסט 2012

חום יולי אוגוסט


בחום יולי-אוגוסט קשה לכולם, לא משנה מה עושים.

בחום יולי-אוגוסט קשה שבעתיים למי שרוצה לעשות ספורט תובעני.

התכנונים השגרתיים בערב קודם עוד מגלים מידה של אופטימיות זהירה. אולי נרכב כאן? אולי שם? מין סוג של אשליה, כאילו יש לך מבחר מי יודע מה של מסלולים מתאימים לימים אלה בהם מכריז הרדיו של הממשלה שיהיה חם מן הרגיל לעונה. בסוף, באופן לא מפתיע אנחנו דבקים בצל העצים של המשולש המיוער – אשתאול-צרעה-כיסלון. קרוב, מוצל ולא קורע, בלי הפתעות - אבל עם פוטנציאל.

בין אם מרצון, בין אם בלית ברירה מתחילים מוקדם, לפני החום הגדול. קצת מוזר להתעורר לפני הזריחה, כאילו חורף כזה. הבית חשוך ודומם ורק רחש לחישת המזגן והנשימות הקצובות לידך במיטה מעידים על כך שעדיין יש פעילות כלשהי בבית. מבט החוצה לרחוב החשוך מגלה טור פנסי רחוב המפיצים אור צהוב דלוח משהו על רחוב שומם ורק במורד הרחוב מהבהב לעצמו רמזור משועמם בין אדום לירוק מבלי שאף מכונית  מטרידה את מנוחתו. אי שם בסביבה חוזרת חבורת צעירים רעשנים מבילוי ערב שבת, אתה לא רואה אותם אבל קולם מהדהד ברחובות העיר הישנה שנדמה כאילו מתכסה מעל לראש בשמיכת צמר גפן עבה של לחות כדי שאותה חבורה רעשנית לא תעיר אותה.


את הזריחה אתה כבר רואה בדרך. בהתחלה מתבהרים השמיים במזרח, צבע כחלחל אפרפר של טרם שמש הולך ומשתלט על השמיים, מחליף את השחור. אח"כ מתחילים השמיים במזרח להצהיב וכדור האש של שמש של יום חדש הולך ועולה אט אט. השמיים מכוסים עדיין בעננים של אשמורת שלישית ומאבק איתנים בין קרני השמש ובין העננים מתרחש מול עיניך, יוצר על השמיים פסי אור וצל המתערבבים אלה באלה וצובע את הגבעות של כרמי יוסף שבדרך בצבע כתום סוריאליסטי.


בגלי צה"ל משמיעים את שמעון ישראלי בשיר "סתיו". "כבר נושרים העלים בשדרות וגנים, כבר רוכבות במרום שיירות עננים..." אתה מת להתפתות ולהאמין שזה אכן סתיו, מה גם שזה הולך טוב עם העננים בשמיים ואפילו להקת ציפורים שחולפת ממעל משתלבת בפאזל הזה. אבל אתה יודע שזה לעג לרש, שזו רק אשליה והמציאות החמה של הקיץ עומדת לטפוח על פניך בעוד זמן קצר בכל עצמתה החמה והלחה. הם הלא הבטיחו שיהיה חם מן הרגיל, ההם שם ברדיו של הממשלה...

השמש עולה אט אט ואני מגיע למקום המפגש. יוצא מהמכונית כמו לתוך סאונה ושרידי האשליות לגבי מזג האוויר מתנפצים לרסיסים. אד סמיך של לחות מכה בי, עוטף אותי כמו צמר גפן, מצפה את המשקפים בדוק עדין של לחות, אד חם ולח, כבד. כמו עמוד ענן. אט אט מתקבצים החבר'ה. הבדיחות הרגילות לתחילתו של יום, כמו "אולי נעשה פה קפה ונחזור הביתה" או "מי האידיוט שהחליט לרכוב היום" מקבלות משמעות מיוחדת ואני תוהה שמא יש בהן ממש.

ההתחלה עוד בסדר. דרך מישורית יחסית, הדופק רגוע והנשימה סדירה. לאט לאט, כמה לא מפתיע, הדרך מתחילה לטפס. מגיעים לצומת דרכים. ימינה או שמאלה? שמאלה זה עוד סביר, ימינה מובילה לראס-אל-מאז'נון או איך שקוראים לו לאותו פיסטין. אני מנסה להתעלם מהמחשבה איך פעם השאלה ימינה או שמאלה חרצה חיים ומוות ואנחנו פונים ימינה. הנשימות מהירות יותר, עמוקות יותר, תובעניות יותר. מנסה למלא את הריאות בכמה שיותר אוויר, כמה שיותר חמצן, אבל האוויר שנכנס לריאות הוא חם, סמיך, רווי לחות עד שאי אפשר יותר. זה לא אוויר מה שנכנס לריאות, זה אדי מים. אני מרגיש שיותר מאשר לנשום את זה, אני שותה את זה, כמעט לועס אותו, את האוויר.

 הדרך ממשיכה ומטפסת במעלה ההר, ראס-אל-מאז'נון עוד לא נראית באופק (אם לפחות היו קוראים לזה capo pazzo זה היה נותן איזו תחושה מנחמת של איטליה, אבל ראס אל מאז'נון...). בהשקט ובבטחה אנחנו תופסים גובה ויוצאים מתוך ענן הלחות הרובץ על העמק. הלחות פוחתת  באיטיות ומפנה את הבמה לשמש העולה במזרח. נגן ה-MP3   משמיע באזניות את "חמסינים במשלט". מציאותי יותר מאשר ה"סתיו" של גל"צ באוטו, אני חושב, גם השמש מציאותית יותר מענני הבוקר. הדרך, כמו הזמן בשיר, זוחלת לאט. מטר ועוד מטר, מטר אחר מטר, מטר לאורך ועוד מטר לגובה וגם אנחנו זוחלים לאט. ורק דובי אימץ לעצמו שורה אחרת מהשיר שבכלל אינו שומע, והוא מסביר לאבי הרוכב לצידו ש"הבוקר הוא שעה נאה כל כך לעסקים, נקנה מגרש בזיל הזול, נמכור אותו ביוקר, ובצפון דירה נשכורה בתנאים נוחים" דירה בברלין כמובן.

השביל עולה ומטפס, וככל שתופסים גובה הנוף נפתח במלוא הודו, מפצה על המאמץ שהשקענו. מורדות ההר משני צידי העמק מכוסים בחורש ירוק, מוצל, מפתה. למטה למטה בעמק מתפתל השביל שלא לקחנו, כמו נחש פתלתל אפרפר בין העצים, כמה נקודות צבעוניות נעות עליו באיטיות, רוכבים שבחרו לפנות שמאלה באותה התפצלות למרגלות ההר. ריח יבש, צהוב, ריח מאובק של קיץ ממלא את הנחיריים. ריח של קוצים יבשים, של עצי חורש מאובקים, ריח של אבק השביל. אני מתמכר לנוף, לריחות, למשבי הרוח המצננים בקטעי ירידה קצרים, מתמסר לשקט המופר מידי פעם ע"י רחש צמיגים המדשדשים בשביל מאחור וקולות נשימה מהירים של מישהו שרוכב מאחורי. קולות התחפרות קלה של הצמיגים בדרדרת, חריקת אבנים המוסטות ממקומן ע"י סיבוב צמיג גומי מעובה קוביות. אני לא מביט לאחור לראות מי זה שמשיג אותי, מקווה שזה לא אבי או דובי ושמח כשעוקף אותי איזה רוכב עול ימים מזדמן שמנסה לתת בראש להר. נראה אותו בעוד כמה עשרות שנים, כשיגיע לגילנו, אני מתנחם.




ככל שחולף הזמן השמש עולה גבוה יותר וחסדיו של השביל המוצל מהבוקר הולכים וכלים. בתחילה היא מסתכלת עלינו בגובה העיניים. בוהקת, מסנוורת, השביל הופך לבליל של צללים בשחור לבן. אח"כ היא עושה דרכה לזניט, לא עוד מסנוורת אבל מחממת. ואגלי זיעה גדולים מבצבצים על המצח, גולשים על הפנים צורבים בעיניים, משאירים טעם מלוח בזוית הפה, מרטיבים את החולצה ויורדים במורד הגב למכנסיים, הפד המרפד את המכנסיים ספוג זיעה כאילו אבדת שליטה על הסוגרים. ביגוד מנדף זיעה עלאק. איפה הם בדקו את זה? שיבואו לכאן בחום יולי אוגוסט, נראה אותם.

בסוף העליה אנחנו מתקבצים למנוחה קצרה להסדרת הדופק והנשימה. מישהו תוהה מה טעם היה לבחור בעליה הקשה והאתגרית הזו, שהרי היינו יכולים להגיע לאותה נקודה בשביל מקביל שהוא הרבה יותר נוח לרכיבה, הרבה פחות אתגרי. והתשובה המתבקשת ניתנת מאליה. גם לו היינו מחזירים את הזמן לאחור וצריכים לבחור שוב בין שני השבילים, גם אז היינו בוחרים בשביל האתגרי. כי השביל המקביל הוא קשה. קשה, אבל רכבנו אותו ושכמותו לא פעם. אבל השביל הזה, האתגרי, זה שמוציא את הנשמה ואת הנשימה, זה שאתה מזיל בו דמעות כמעט כמו זיעה, השביל הזה יש בו אתגר. מעולם לא רכבנו אותו ב"ווִיש" אחד, ללא עצירה להסדרת הדופק, ללא תירוצים של איזה בולדר שכביכול עצר אותנו, עדיין לא סימנו עליו V. אתגר, יש למה לצפות. ולחיוך המרוח על הפנים האדומים, המיוזעים, חיוך שמנסה להימתח מאוזן לאוזן בין שברי נשימה מהירים לבין לגימות המשקה החפוזות מבקבוק הפלסטיק, לחיוך הזה שכולו סיפוק – אין לו תחליף בשביל המקביל.

שרוטים כבר אמרתי?

מתחילים לטוס במורד. הרוח מכה בחולצה הרטובה, מצננת את הפנים, את הגוף, איזה עונג צרוף, איזה פיצוי הולם על המאמץ שהושקע. אנחנו רוכבים בין העצים, בתוך גלוית הנוף ההיא שראינו מלמעלה, ואני מבחין בריחות אחרים. בושם משכר של פרחים, ריח מתקתק של מייפל (איזה עץ זה?) ואפילו שזה קיץ, כאן בתוך היער, בשעיטה במורד, זה ריח ירוק רענן. האופניים מקפצים על הדרך, מתיזים לכל עבר חלוקי אבן קטנים, ובתוך זמן קצר אנחנו ליד הרכבים.

- מה קורה בשבוע הבא? שואל מי ששואל.

- אומרים שיהיה חם מהרגיל לעונה.

- טוב, חם מהרגיל לעונה, זה חם כרגיל לנו!