האגרוף.
ראשית בא האגרוף.
בסיומו של ניתוח, עדיין בבגדים הכחולים, הקפקפים והמסכה התלויה על הצוואר, הגיע הזץ. כמו אגרוף שניחת במרכז הבטן העליונה, מתחת למפתח הלב. אני זוכר בדיוק את הרגע, לאחר השיחה עם משפחת החולה ולפני כתיבת דו"ח הניתוח, כאילו איזה מוחמד עלי נעלם חבט במרכז הבטן. זה היה ברור שזה לא סתם כאב בטן בנאלי והראש הכירורגי הדפוק כבר חשב על התנקבות כיב והדמיון כבר פינטז על ניתוח דחוף. והאגרוף ההוא אינו מרפה והוא ממשיך להציק, לחתוך, לחדור, לבחוש ברום הבטן, לכתוש את הקיבה או מה שנמצא שם. ואולי זה משהו עם הלב? מבליח זיק מחשבה שכמובן שנדחה על הסף. הרי צריך להזיע, ללחוץ בחזה, להקרין ליד שמאל, כך הרי למדנו בשנה ד' בבי"ס לרפואה. וחוץ מזה, אני?!, אני, שמידי שבת אני מדווש במעלה ההרים? האפשרות הקרדיאלית נדחתה על הסף והרעיון האידיוטי לרדת קומה אחת למיון – נשמע הזוי יותר מהזוי. הזוי, אבל ליתר בטחון לא נעלתי את דלת השירותים במלתחה כשהלכתי להשתין וכשפגשתי במסדרון שני חברים, פלטתי כבדרך אגב שיש לי כאב בטן חזק, מקווה בתוככי שיגידו לי שכדאי לגשת למיון, אבל הם המשיכו בשיחתם וחלפו על פני מתעלמים ממוחמד עלי שממשיך לחבוט בי.
ההכחשה.
איזה קרדיאלי? אני הרי עושה מידי שבת ארגומטריה יותר ארגומטרית ממה שהממשלה מרשה מבלי שיש לי שמץ של רמז לאפס קצה של תסמונת תעוקת החזה, וכאמור, בשנה ד' למדנו את מה שכל אחד יודע – לב זה כאב בחזה שמאל, קורן ליד שמאל, מזיעים... נו, ברצינות... תהיה הגיוני, אני אומר לעצמי, זה הרי בבטן העליונה, וכבר ראית אי אלו מאות ואלפי אנשים עם כאבי בטן במשך השנים. יותר טוב שתבדוק לעצמך את הבטן. זה הרי בדיוק כמו שכתוב בספרים – סכין חודרת ברום הבטן שהפציינט (שזה אמור להיות אני) זוכר בדיוק מתי החל, בדיוק באיזו שעה ומה עשה באותו רגע [15:20, מיד בסיום הניתוח של גב' א' (אות בדויה)]... אני ממשש לעצמי את הבטן (רכה ולא רגישה, לא מתאים לכיב מנוקב), מקסימום אולי זה דלקת של כיס מרה או משהו דומה, שכנעתי את עצמי. מוחמד עלי יצא להפסקה (מה שמשכנע אותי סופית שזה לא) ואני המשכתי בעיסוקי.
לאחר הפסקת התרעננות קצרה חזר מוחמד עלי לסיבוב השני במשנה מרץ.
הסטירה.
She who must be obeyed שאלה אם זה לא יכול להיות אולי במקרה לב ושאולי במחילה כדאי לפנות למיון. עניתי שמה פתאום, אבל נסענו. שמחתי להיכנע ללחץ, רק כדי לשלול כמובן. שיעשו א.ק.ג, ועם הכאב בטן אני כבר אסתדר בעצמי.
יאללה, בוא נעשה את זה, אני מנסה להתלוצץ עם טכנאי הא.ק.ג., אבל הוא, שכבר ראה קצת א.ק.ג.ים בחייו, פניו נשארות רציניות הוא מחניק איזה אההממ.. שעושה לי חלושעס, ולוחש כאילו לעצמו - יש איזו עליה של ST ב-V-4 הוא אומר ומילותיו צולפות בי כהצלפת שוט, כמו סטירה על הלחי. סטירה מצלצלת, כואבת ומעליבה. כאילו, אני?!!
כבמטה קסם מתעורר חדר המיון לחיים, מכונה משומנת ששוחרר הקפיץ הבולם שלה. כוורת דבורים רוחשת וכולם סביבי. באחת אני מפסיק להיות מי שאני, והופך להיות כחומר בידיהם. תוריד חולצה! תלבש חלוק! שים מסכת חמצן! [יש חמצן! צועק קול ברקע], מישהו מדביק לי לחזה מדבקות ומחבר למוניטור, תן יד, תעשה אגרוף! [קיבינימאט, היא הלכה "פרה" אני מתרגז], תן יד שניה ותעשה אגרוף חזק...["עירוי בפנים"!], פתח פה, תלעס את זה, זה אספירין! ["קיבל 300 מ"ג אספירין"!], שוב מסכת חמצן, שוב מורידים את המסכה ויד אלמונית נותנת לי כדור, תבלע! זה גסטרו. ["קיבל גסטרו"!], ["הפרין בפנים"! צועק מישהו שמטפל לי בעירוי], תגיד, כואב לך? מ-1 עד 10, כמה כואב? רוצה מורפיום?! לא! ["3 מ"ג MO קיבל"!]....
אני מסתכל על כל האנשים האלה העושים מלאכתם במיומניות. כל כך הרבה פעמים ראיתי אותם בפעולה, כל כך הרבה פעמים היינו צוות. לנגד עיני חולפות במהירות שברי תמונות של תאונות דרכים, פצועי גראדים באשדוד ב"עופרת יצוקה" ושאר ארועי חרום שנחרטו בזיכרון במהלך השנים. אבל הפעם זה היה שונה, הפעם אנחנו לא באותו גובה, אנחנו לא מסתכלים זה לזה בגובה העינים, הפעם ראיתי אותם מזווית נמוכה, שוכב על מיטת המיון, מסתכל עליהם מלמטה למעלה והם רוכנים מעלי, מיישמים את המיומנות שלהם עלי.
- תגיד, אתה מסכים לצינתור? קוטעת את מחשבותי הרופאה התורנית.
- צינתור? מתי?
- עכשיו!
עכשיו? כרגע? אבל אני הרי לא... ואני מרגיש איך העורק בחזה מתכווץ באחת וסוגר הרמטית את שארית החלל הפתוח. אני מנסה למשוך זמן, אולי היא תבין שהיא טועה, אולי יתברר שהכל טעות, אולי אתעורר מחלום הבלהות הזה...
- כן. אני עונה בחצי פה ומחפש איפה לחתום על טופס ההסכמה.
- הנה, כאן - מראה לי הרופאה – "חתימת החולה"... חתימת החולה???? מה אני, חולה??? אלפי פעמים חתמתי על טפסי הסכמה (לניתוח), תמיד בשורה התחתונה משמאל, ומעולם לא רעדה לי היד כמו בפעם הזו. זה מה שעושים 10 ס"מ ימינה או שמאלה על גבי הטופס. זה מה שעושה ההבדל בין "חתימת החולה" ל"חתימת הרופא".
מחלחל.
אני עובר לאלונקה הממונעת וחילופי התפקידים בין רופא לחולה הולכים ומתממשים. על מדף האלונקה שמעל רגלי עומד המוניטור הקטן המראה לכל העולם ואשתו, כולל לי, שהלב בקצב סינוס סדיר, סטורציה 96 וכל המדדים תקינים והרופא שבפציינט מנסה להרגיע את הפציינט שברופא. ליד המוניטור המרגיע נמצאת המזוודה, מזוודה שלעולם האלונקה הזו לא יוצאת לדרך בלעדיה. לא כל מי שעשה דרכו על גבי האלונקה הזו יודע מה משמעות המזוודה הקטנה, אבל אני, שליוויתי את האלונקה הזו כל כך הרבה פעמים, ווידאתי כל כך הרבה פעמים שהמזוודה הקטנה נמצאת, אני הלא יודע שזו ערכת החייאה. הלב המסכן נחמץ מהמחשבה הזו ואני מנסה לדחוק את המחשבה האבסורדית ולחשוב על דברים אחרים אבל מוחמד עלי מחזיר אותי למסדרון ביה"ח. אנחנו יוצאים לדרך לאורך המסדרונות המוארים, הם – "הצוות שלי"- הולכים לצידי, ואני, שאך לפני זמן קצר רציתי רק לוודא, אני שוכב פרקדן על המיטה כאחד האדם, כאחד החולים, המוניטור מתקתק ומצייר קו ירקרק זוהר על המסך, עולה יורד, עולה יורד. אני נאחז במספרים הבוהקים על הצג ובשארית גאוותי מנסה לשכנע את עצמי שהכל בטעות יסודו, אבל עכשיו אפילו אני כבר לא משתכנע. אני נועץ מבט בתקרת המסדרון, מביט בשורה הארוכה של מנורות הפלורסנט המפיצות אור קר וחולפות מעלי אחת אחת, מאירות את פני באור לבן חיוור. עוד מנורה ועוד מנורה ואני כל כך רוצה עכשיו להיות בחושך, שאף אחד מהאנשים שאנחנו חולפים על פניהם לא יזהה אותי. מעולם לא ידעתי שיש כל כך הרבה מנורות במסדרון הזה שהלכתי ורצתי לאורכו אין ספור פעמים במהלך השנים, ביום ובלילה, באור ובחושך.
ממתינים למעלית. נו כבר, אני חושב, כמה זמן צריך להמתין? אני נזכר בחטף בפעמים בהן הוצאנו אנשים מהמעלית, הפכנו את הכיוון ורצנו ישירות לחדר ניתוח. מסתבר שזה מלחיץ למדי להמתין למעלית מתעכבת כשאתה שוכב על האלונקה ומוחמד עלי מרחף סביבך כפרפר ועוקץ כדבורה ופעילות הלב שלך מוצגת לראווה לכל סקרן ועובר אורח. ולמה בכלל אני מעניין את זאת שממתינה ליד המעלית, מה עניין האמא שלה מי זה שוכב כאן ומה יש לו ולמה הוא עם חמצן ומה זהSAT 97 שכתוב שם בירוק על הצג? ואם היא עושה כזה פרצוף מבוהל אז שתסתלק לכל הרוחות. ואני רק רוצה להיות אלמוני ולא איזה סלב ומקווה שאף אחד מהמחלקה שלי לא יופיע בדיוק עכשיו בפתח המעלית.
ממתינים למעלית. נו כבר, אני חושב, כמה זמן צריך להמתין? אני נזכר בחטף בפעמים בהן הוצאנו אנשים מהמעלית, הפכנו את הכיוון ורצנו ישירות לחדר ניתוח. מסתבר שזה מלחיץ למדי להמתין למעלית מתעכבת כשאתה שוכב על האלונקה ומוחמד עלי מרחף סביבך כפרפר ועוקץ כדבורה ופעילות הלב שלך מוצגת לראווה לכל סקרן ועובר אורח. ולמה בכלל אני מעניין את זאת שממתינה ליד המעלית, מה עניין האמא שלה מי זה שוכב כאן ומה יש לו ולמה הוא עם חמצן ומה זהSAT 97 שכתוב שם בירוק על הצג? ואם היא עושה כזה פרצוף מבוהל אז שתסתלק לכל הרוחות. ואני רק רוצה להיות אלמוני ולא איזה סלב ומקווה שאף אחד מהמחלקה שלי לא יופיע בדיוק עכשיו בפתח המעלית.
נכנסים למכון הצנתורים. בשארית כוחותי במאבק שלא להאמין במתרחש סביבי אני נזכר בימיו הראשונים של המכון, במירה חברתי ז"ל שעזבה את המחלקה שלנו לטובת ניהול המכון. הזכרונות האלה מחזיקים אותי מחובר למציאות של אנשים בריאים, שנכנסים למכון רק בתוקף תפקידם ואני נאחז בהם כמו טובע הנאחז בקש בניסיון להישאר ולצוף במציאות הבריאה ולא לשקוע לפיג'מה נטולת כפתורים של חולה. מישהו מוביל את המיטה פנימה דרך דלתות לבנות הסובבות על צירן הקפיצי. אנחנו פוסעים אל מעבר לדלתות, והן נסגרות מאחורינו בקפיציות, נפתחות ונסגרות נפתחות ונסגרות ובכל פעימה כזו הן נפתחות פחות ופחות, כמו מהססות אם לסגור עלי בפנים או לתת לי לצאת החוצה, האם כל זה הוא חלום או מציאות? ומפלט החלום הולך וקטן כמו מפתח הדלתות הסובבות, עד שהן נעצרות וסוגרות עלי בפנים ואני משלים סופית עם המציאות. מישהי בפנים שואלת אותי אם אני זוכר את התקופה של מירה איך הייתי בא לשתות קפה ולקשקש, אבל הקול הזה כבר מהדהד מרחוק ואני כבר לא נאחז בו וכבר השלמתי עם המציאות, אני נותן עצמי לחלוטין בידי הצוות.
- תראה כאן, אומר הרופא המצנתר, הנה הסתימה ב.... וכאן פתחנו... ועשינו... והכנסנו סטנט... והנה יש 100% זרימה מחודשת....
הוא מדבר אלי כאל רופא, כאל עמית, אבל דבריו חולפים מעלי כאילו אינם מכוונים אלי אלא אל מישהו אחר בחדר, ואני רק רוצה שיוציאו מגופי את צינור הפלאים הזה, שיאמרו שזהו, שהכל בסדר ושיניחו לי. ורק תמונה אחת נחרטת לי בזיכרון – תמונה של העורק הפתוח וזרימת החומר הניגודי בצילום (ז"א זרימת הדם) והיא מזכירה לי צילומים בשחור לבן של "יומני כרמל" משנות ילדותי עם חנוכת קו צינור המים לנגב והצינורות המשקים בשצף אדיר וקוצף את שדות הנגב היבשים.
לתת שתן.
- בוא תעבור לכאן בזהירות, אומרת לי האחות ביחידה לטיפול נמרץ. בזהירות עם היד של הצינתור.
אני עובר למיטה הרחבה וממש לא אכפת לי שחסר כפתור במכנסי הפיג'מה. והיא לוקחת את היד שלי ומחברת אותה לכל מיני מכשירים שאני מכיר אותם מהכיוון ההפוך, מד לחץ דם, ואוקסימטר ומדבקות מוניטור בשלל צבעי הקשת, אבל ממש לא איכפת לי מהם ולא רוצה להבין מה הם מראים וממש כמו האיש בחדר ממול גם אני בוהה במוניטור באדישות.
- אסור לך לרדת מהמטה, ממשיכה האחות, הנה פעמון אם תצטרך משהו, כאן אתה מכוון את המיטה ואם תצטרך לתת שתן , הנה בקבוק.
-
לתת שתן? מה זה? זו מילה של קופת חולים. אנשים נורמאלים פשוט משתינים, לא?
בבוקר מתחלפת משמרת האחיות. אני ער כבר למעלה משעה בגלל ההשכמה המוקדמת למדידות השגרתיות (גזירה הכרחית) ואני שומע את השיחה בתחנת האחיות. "ב-3 יש את... שעבר... , ב-4 זה ... הגיע עם... עשו לו... פתחו ושמו סטנט... ב-5.... ב-6... " אח"כ הן עושות סיבוב על המחלקה, "מוסרות מחלקה" בעגה המקצועית שאני מתחיל לשחזר (סימן שאני חוזר לעצמי?). כשהן מגיעות אלי מתחילות השאלות הבלתי נמנעות של "מה אתה עושה כאן?" ו"מה זה, משעמם לך?" וכד', אבל אני כבר לא אכפת לי, מצידי שיביאו את ערוץ 2 ואת ה CNN והיורוספורט וכל העולם יראה אותי. אח"כ, כשהן עוברות ל-6 אני שם באדישות את הבקבוק מתחת לסדין, מכניס אותו לתוך מכנסי הפיג'מה נטולי הכפתור, קורא לאחות ואומר לה "תרשמי ש-5 נתן שתן".
סוף דבר.
אחרי יום כבר הותר לי לרדת (בכסא גלגלים כמובן) לתת שתן בשירותים. מבחינתי זה כבר לא לתת שתן, זה פשוט להשתין, וזה סימן טוב, סימן של נורמליזציה.
המזכרת (החיצונית) היחידה שנותרה היא נקודה בגודל דקירה של לקיחת דם בפרק היד (הנקודה הקטנה מעל לאות N בצמיד הצהוב), ורק בארון המטבח פיניתי מקום למוצרים החדשים שמרכיבים את ארוחת הבוקר החדשה שלי.
*****
בשיחות עם אחד הקרדיולוגים ביחידה, הוא אמר לי שאני צריך להפסיק לרכוב על אופניים. בגילנו, אמר, זה לא ריצה ולא אופניים אלא רק הליכה ושחיה. אופניים כמו שאתה עושה, כך הוסיף, זו סכנה לאנשים בגילנו. אופניים הם כמו החיים, עניתי לו, כי כמו ברכיבת אופניים, גם בחיים אנחנו פוסעים לא פעם על פי תהום וכמו שאמר אלברט אינשטיין – בחיים, כמו ברכיבה על אופניים, בשביל לשמור על שיווי המשקל, אתה חייב להמשיך ולנוע.
