כשדני, דני רופ,
מזהיר מפני קור קיצוני ושלגים ברחבי הארץ, זה אומר שהולך להיות מענין, הולך להיות
מאתגר, הולך להיות קר.
כשראיתי בבוקר את
המד קור במכונית, 4 מעלות, זו היתה רק שאלה של זמן עד שאתחיל לפקפק מי צדק אמש
בקישקושי הוואטסאפ, זה שרוכב או זה שרופס. אבל מצד שני, זו הרי ההזדמנות להוציא
לאיוורור את הביגוד הטרמי של הסקי, ולהיווכח שמה שטוב למינוס 10 בדולומיטים, טוב
גם ל-4 בארץ. 5 שכבות ספרתי: גופיה טרמית,
חולצת בסיס טרמית, חולצת רכיבה, פליס רכיבה ומעיל wind
stopper.
כובע גרב, כפפות עבות במיוחד ומכנסים ארוכים זה כבר מובן מאליו. היתה רק דילמה במה
לבחור, כי לך דע מתי תהיה עוד שבת קרה כזאת, ואולי איזו חולצה טרמית או איזה טייטס
מחמם יעלבו כי לא ניתנה להם ההזדמנות. כמו קבוצת כדורגל משופעת כוכבים, שאם אתה לא
עולה היום בהרכב הפותח, לך דע מתי תהיה לך הזדמנות נוספת. אבל להבדיל מקבוצת ספורט
ששם מספר השחקנים מוגבל, בענין החולצות אפשר להוסיף כהנה וכהנה. שרק לא יעלבו לי
החולצות האלה.
השמיים הכחולים עם
השמש השקרנית והחימום באוטו יצרו אשליה של חום. הנה אני כבר מזיע לפני שהתחלנו
לרכוב, ועל איזה חולצה אצטרך לוותר. אבל אז התעורר הסמארט-קאר (ואתם יכולים
להתייחס לזה כ- smart car, רכב חכם, או קר מלשון קור,
איך שבא לכם). צפצוף אתראה ומנורת אזהרה נדלקת. 3 מעלות ואזהרה מפני קרח אפשרי על
הכביש. טוב שלא פשטתי את הגופיה הטרמית. ממש לא מיותרת.
בחניון של מסילת ציון, הקור כבר היה
אמיתי. מד הטמפרטורה מראה מעלה אחת, ואני מחפש את אותה מעלה יחידה שיש במקום הזה
ובשעה הזאת לעומת כל המעלות של הפוך החם בבית. נראה שהמעלה היחידה של המקום היא
שכאן האוטו חונה, כאן אפשר להיכנס בחזרה למכונית, להדליק חימום, להאזין למוסיקה
הנוסטלגית בגל"צ, להכניס לרוורס והיידה אה-קאזה.
אט אט מגיעים
האמיצים ויוצאים מהרכבים מכונסים בתוך מעילים, כובעי גרב, כפפות... ידיים בכיסים,
קפיצות במקום כדי להתחמם קצת, איפה הרכבל? איפה עושים סקי-פאס? איפה עושים קפה חם
מחוזק בגראפה? תקווה מתעוררת בי. אולי לא הבאתי נעלים או שתיה או כל דבר שיתן לי
תרוץ לחזור הביתה ולהפטיר ברכת "אני כבר חוזר, תתחילו בלעדי..." כלום. גורנישט. הכל נמצא במקום. אין ברירה.
הקור של האוכף חודר מבעד לכרית הריפוד של המכנסים. אני נזכר בביטוי איטלקי שהיה
שגור על פינו בימים הטובים ההם – יותר טוב תחת קפוא מאשר שלגון בתחת (במקור גלידה, שזה משחק
מילים. קפוא וגלידה – אותה מילה E'
meglio un culo gelato che un gelato nel culo), אז כל עוד אין בסביבה
איזה גזלן עם ארטיקים, מצבנו טוב.
100 מ'... 200....
500... אחרי קילומטר מתחילים להתחמם. חום נעים מתפשט בחזה, הרגליים מפשירות,
הגלידה במכנסיים כבר לא מציקה. רק האף, האזניים, הפנים, רק הם קפואים. האף מתחיל
לטפטף, אתה סופג בכפפה, וזו קפואה כקרח ורק מקפיאה את האף יותר ממה שהוא כבר. שולי השביל הירוקים בד"כ, ירוק עם נקודות
ורודות של רקפות, הפעם הם מצופים בלבן, שלג לעניים (כי זה לא באמת שלג אלא כפור
לבן ומבריק המכסה את העשב הירוק). מעטה לבן מכסה משטחים ירוקים וזו סיבה מוצדקת
לעצור ולשלוף את המצלמה, יותר נכון סיבה להסיר את הכפפות (כי מצלמה אני הרי שולף
בכל הזדמנות הנקרית לגלגלינו).
ואז הגענו לנווה
שלום. ליתר דיוק לירידה מנווה שלום לכיוון מצפה הראל ומעלה תאנים. "יורדים
אותה בזהירות ולאט לאט" אני אומר לעזרא.
וזו היתה ירידה עם
בוץ.
הרבה בוץ.
וגם קולי עמוק של רכב. עמוק בבוץ.
חוסר זהירות לשניה,
החלקה לשמאל, מכה בברך והכאב מפלח, חזק, צורב. חלושעס. תגובה ואזו-ואגאלית קוראים
לזה בשפה שלנו, לתחושה הזו. דובי ורפי יוצאים שלוחים להביא רכב חילוץ, והתמונות
מליל הירח בנחל סדום עם החילוץ של אורי עולות ומציפות אותי. והתמונות של דובי
מלטרון, של עודד שוסיוב מסינגל עדולם, ואהרון מבארי, אבל לא, תודה, אין צורך.
"כל כך שמח לראות אותך הולך על הרגלים" אומר לי עזרא. "סתם גרמת לנו לעשות היום פעמיים את מעלה
תאנים" אומרים רפי ודובי.
ממשיכים לרכוב.
הבגדים ספוגים בוץ, הנעלים כבדות כמו משקולות, האופנים קיבלו גוון בוצי כמו
המכונית המגויסת של הגשש, עם נעילת גלגלים עקב הצטברות גושי בוץ במקומות המועדים.
כל דיווש דורש מאמץ כפול. מי זוכר את הכפור מהבוקר?
בהפסקת הקפה, או
ליתר דיוק בהפסקת הגראפה, או ליתר יתר דיוק בהפסקת הגראפות (זה היה בוקר טעימות
גראפה) אני סוקר את עצמי ומבחין בכתם אדום
ההולך ומתפשט על שכבת הבוץ המצפה את ברך שמאל. עוד כוסית גראפה לחיזוק מוראלי
וממשיכים.
בשלב מסוים חולפת
על פנינו שיירת ג'יפים. באחד מהם יושב מאחור ילד המביט עלי (על הצד עם הבוץ) ומבטו
אפעס קצת מבועת, קצת נדהם, כאילו ראה יצור מעולם אחר. המבט שלו הזכיר לי אפיזודה
מימי השרות הצבאי כשהיינו בנקודה מסוימת על שפיצו עמוס השלג של ג'בל קטרינה בסיני,
מנותקים מהעולם עם אספקה פוחתת והולכת. בשלב מסוים שלחו לנו אספקה ושאר דברים
במסוק. אני, שהייתי באותו רגע במבנה שבפסגה, שומע את רעש המסוק קרוב קרוב, פותח
חריץ בדלת החסומה ע"י ערימת השלג ומשתחל החוצה. באותה שניה בדיוק המסוק חג
מעל הפסגה, גובה אפס, הדלת הצדדית פתוחה לרווחה ויושב שם קצין הקשר שלנו. בעינים
קרועות, במבט מבועת, הוא מביט בי משתחל החוצה מהמבנה, משפשף עיניו כלא מאמין, ממש
כאילו מביט בחיזר. אז זה היה המבט בעיניו של הילד ההוא בג'יפ.
בבית, במקלחת החמה, אני מוריד לראשונה את המכנסים.
פצע מכוער, עמוק, מדמם. מקלחת זריזה ואני חש למקום שבו בילו בכאבם עודד שוסיוב,
דובי, ואורי ומצטרף לרשימה המכובדת. כמו שאמר שמחה – כשאביא לקפלן חמישה פציינטים
אני מקבל בונוס.
 |
| שוב חוזרות התמונות הקשות... |
 |
| עודד. ומי תופר? |
 |
אורי
|
 |
| דובי |
והערות לסיום:
1)
לשאלת רבים, אז לא, לא אני תפרתי. (אבל נתתי
הוראות).
2)
מחפש אישור לקנאביס רפואי.
3)
כשמי ששומעים את הסיפור מאחלים לי "תהיה
בריא", אני עונה להם שאם אנשים בגילנו מתרסקים ונפצעים כשעושים ספורט אתגרי,
אז הם בריאים.
תוך כדי הכתיבה והעריכה של הרשומה הזו, נזכרתי ברשומה ישנה ברשומה ישנה על רכיבה לאחר גשם. דובי ואני בלבד מתבוססים בבוץ של דרך הפסלים בואך כפא אוריה. הרבה משותף בין שתי הרשומות. ובאופן מוזר, בשתי הפעמים ביום ששי שקדם לרכיבה עשיתי יום צילומי גשם בנמל. נמל ת"א בפעם הראשונה, נמל יפו בשניה. שנה הבאה באשדוד?
