יצאתי הבוקר לרכיבה
בסובב הבית ובפעם הראשונה מזה ארבעה חדשים, מאז הפציעה המפורסמת, גנבתי כמה שבילים
ודרכי עפר בשולי העיר. הטבע שמח מאד לראות אותי חוזר ושלח לקראתי משלחת קבלת פנים
חמה. על השביל התפתל לו גוזאנו ארוך וחלקלק שחייך אלי בחריצת לשון וסיסֶס לי בצורה
מעצבנת. אמה-מה, אני לא עשו אותי באצבע. מיד הבנתי שהוא מסָסֶס לי "ססססימָשְךָ... אני גוזאנו פלסססתִינָאִי..."
והבנתי שאיזה ישמעאלי השליך אותו לעברי בגלל שביבי רוצה לכבוש את אל אקצה או משהו.
מייד עצרתי ותרתי סביבי, חיפשתי מאחורי כל עץ רענן אחר השאהיד המסתתר, אבל לא
מצאתי אותו. (ואתם ילדים, חפשו את השאהיד הנעלם, מצאו אותו, נטרלו אותו, זיינו את
אמא שלו, וקסחו לו את הצורה. צבעו יפה את הציור בצבעים פסטורלים של עתיד ורוד ושלחו
למערכת. פרסים לזוכים)
מאחר ובגלל השמש
הזורחת לא לקחתי אתי הבוקר את המטריה לרכיבה, שלחתי ידי לעבר המאצ'טה בחגורה אבל
מסתבר שלא לקחתי אותה הבוקר. את הנונצ'קו והנינג'ה אני עדיין מתכוון לקנות, אבל אני
מתכוון לכך כבר מאז היותי בן 16 וטרם הספיקותי, את מלאי הפלפל השחור גמרתי בסוף
השבוע האחרון על steak au poivre (שהיה מצוין, אגב, והמתכון
יפורסם בשבוע הבא), והגז המדמיע נוטרל/חוסל ע"י גז צחוק. אפילו מזרק נגוע ב HIV
לא היה לי (ותחשבו על הרעיון הגאוני! מדביקים את השאהיד באיידס
ומשחררים אותו להדביק ולחסל את כל הקן. כמו הדברת נמלים). לא נותר לי אלא להשתמש
בנשק יום הדין ושלפתי את האזניות מהטלפון (אני תמיד רוכב עם מוסיקה), הפעלתי את
הנגן על תיקית שירי גבורה והשמעתי בפול ווליום את "עם ישראל חי"
ו"לא לפחד כלל". שידע השאהיד שאיתי לא מתעסקים. הוא הבין מיד עם מי יש
לו עסק, התחרט וברח עם זנב בין הרגלים, וכך ניצלתי אני מארוע טרור אכזרי ובא לציון
גואל.
אהה... כן... אני
יודע גבירותי ורבותי, קוראות וקוראים נכבדים, אני יודע מה אתם חושבים עכשיו – הוא
סתם מפנטז עם הדימיון המזרחי שלו, אתם אומרים. אבל לא, אני לא מפנטז והדימיון שלי
הוא מקסימום מזרח אירופאי וזה לא משהו. ויש גם הוכחות בידי – תמונת סלפי שכמובן
דאגתי לצלם. אני הגוזאנו. וחוץ מזה העובדות מדברות בעד עצמן – עובדה שחזרתי הביתה
בשלום, ללא פגע. לא נס?
נכתב באוקטובר
2015, בעיצומם של ימי האיתיפאדה שחשבו שתהיה השלישית אבל היא רק אינתיפאדה 2S,
