יום ראשון, 16 ביולי 2017

ראיתי פעם שועל


סיפור של רכיבה ליד הבית, של צילומים, של שירים וּמְשָלִים וקצת היסטוריה מקומית.

cd

אין כמו להתעורר בשעה שש ושמונה דקות לקראת יום חדש, למתוח עד כלות את שלב הביניים בין נים מתקתק שזור ברסיסי חלום מתפוגג לבין ציוצם של זוג יונקי הדבש במעוף השחר שלהם. המחשבה על קפה נינוח במרפסת, באוויר הבוקר הצונן של טרם חום, רק אני וצמד יונקי הדבש, המחשבה הזו נוסכת איזה כח בלתי מוסבר ואני נכנע ומתמסר לקורי השינה שוקע לי בשלווה לתוך סופו של החלום, ועם כל הכבוד, שילכו להיזדה שני יונקי הדבש. תם הטקס, קפה יוגש בשעה תשע.
אבל אז, כמו על פי הינף שרביטו של מנצח נעלם, מתעורר הרחוב. רעש מנועים של טרקטור ובובקאט, הלמות קונגו, ונהמת משאית פינוי אשפה שמצאה את הרגע הכי לא מתאים ומנסה לעבור ברחוב החפור שתי וערב, לתמרן בין התעלות הפתוחות. על רקע הקקופוניה הזו, נשמעות צעקות הפועלים המנסים להתגבר על רעש המכונה "עבד! תאעל הון!!! חמוּדי מה לקח?!!"...  "אֶהה?? לקח שלוש-מטר-ארבע-צול, וגם את הקונגו לקח...!!!" "טאייב!!!! שתיה היה לו??!!..."  ויכוחים קולניים בין כוחות מחלקת המים של העיריה האחראים על התעלות והשתייה של חמודי (לקח שתיה?) לבין צוות מחלקת התברואה המנסה לתמרן את משאית האשפה בין תעלות פתוחות במרווח של מטר וחצי ורק השלוש-מטר-ארבע-צול שלקח חמודי זה מה מפריע להם. על רקע כל זה, כשקונצרט קאמרי של מנועים, מעיר את הרחוב, דואט של צפצופי רוורס בביצוע הבובקאט והמחפרון וברקע קטע סולו ווקאלי של חמודי באוקטבות גבוהות שלא היו מביישות את פאווארוטי, (לָאאא, לָא לקח שתיה, באס את הארבע-צול..),  ברור לך שאין מה לדבר על לשבת בנחת על המרפסת על כוס קפה עם יונקי הדבש והבוקר הזה כבר נגמר בענני אבק וקול תרועה רמה של חמודי והארבע-צול עוד לפני שהפציע.
אבל אז, כשהכל נראה צולל למערבולת של אבק וחמודי, אתה מודה ליושב במרומים על שאתה גר בשולי העיר, ממש סמוך לשטחים הפתוחים שסוגרים על העיר (לא שיש נקודה ברחבי רחובות שרחוקה משולי העיר וגם זה מתוך נקודת מוצא שרחובות זו בכלל עיר, אבל בכל זאת).
cd
ההתחלה עוד קצת בין לבין. בין אוויר צונן של טרם צלזיוס הטופח על הפנים, מתגנב אל תוך החולצה ומלטף את החזה, לבין טורי מכוניות המשתרכות כבר בשעה זו בפקק לכיוון היציאה מן העיר. אבל בגורודסקי אני פונה שמאלה לעבר השדות. ואז, כאילו שמתי את העולם על mute. נָדַמו כל קולות העיר ואני כמעט יכול לשמוע את קולות הרוחות המרחפות עדיין מעל לבית העלמין שמשמאל בסיבוב אחרון של אשמורת שלישית. הבובקאט ההוא עם טו-טו-טו-טו-הרוורס שלו, הוא כבר נחלתם של המסכנים שמנסים לתפוס עוד כמה דקות שינה, ואותי כבר לא מטריד אם חמודי לקח גם שתייה או רק את הארבע צול. זה הרגע לכוון את הנגן לקטע The sound of silence של פול סיימון. (קטע קריאה מרגש של לאונרד כהן, שווה לשמוע בלי כל קשר לחמודי או לבובקאט).
מרחבים פתוחים של צהוב יבש ומאובק של כבר-ממש-קיץ, משובץ בשרידי ירוק דהוי, מזכרת לימים קרירים ירוקים וצבעוניים יותר מלפני מספר שבועות, ובכתמים שחורים של פיח, מזכרת לדליקות קוצים מלפני כמה ימים, מרחבים הנפתחים עד האופק. טוב, לא ממש עד האופק, אבל לפחות עד כביש 40, ורק טור מתמשך של מכוניות זעירות בקו הכביש מזכיר לי שאי שם יש עולם רועש, אנשים שעושים דרכם כמו נמלים בטור ארוך ומתמשך, בתוך מכוניות ממוזגות ואטומות חלונות, עם פסיפס ווקאלי משמים של מבזקי חדשות, דיווחי תנועה ופרסומות לעוד מכוניות ממוזגות ואטומות חלונות שיבודדו אותם טוב יותר מרעשי הסביבה. רק הם והפרסומות. כמו נמלים העושות דרכן בטור ארוך לעבר החתמת הכרטיס במשרדים שטופי אור ניאון בוהק וקפואי מזגן (או לחילופין משרדים נוטפי זיעה כי פאק, שוב המזגן הדפוק הזה...).
ועוד נחזור לנמלים האלו.

cd
שעת בוקר מוקדמת, כבר לא צינת השחר, אבל עדיין לא ממש חם. השמש רק עולה מעט מעבר לקו האופק במזרח ואני מטיל על השביל צל ענק של בוקר, והצל שלי ואני יצאנו לדרך.

 


זו רכיבה קלה, זורמת, בלי עליות דופק כמו ב"צינור" המטפס לנווה שלום, בלי קפיצות בולדרים כמו במורד ויטָה-הָארה (שם כזכור הדגימה לנו ויטה איך עושים צוּקָה-הָארה ופליק-פלאק כפול עם האופנים), לא לונה פארק כמו בבארי. סתם רכיבה בשטח כמעט מישורי, רכיבה של פנסיונרים יגיד דובי, שנותנת לך את כל הזמן בעולם להביט סביבך, להסתכל, להיווכח שלא רק ממרומי "כיסלון-צפונית", אלא גם בשולי "רחובות מזרחית" יש נוף, יש אנשים מוזרים לא פחות מאשר בהרים, יש לך צ'אנס להבחין בפרטים הקטנים, לגלות את העולם השוקק שמתנהל בין הגלגלים, עולם שבד"כ אתה רומס מבלי לתת דעתך, לראות וגם לעצור ולצלם, רק אני והאופניים. והמצלמה.
cd
רק אני???
זה רק אני והאופניים. וגם בחור צעיר, אלמוני, וכלבו, גם הוא אלמוני, שרצים לאורך השביל. צעיר שאולי כותב ברגעים אלה בבלוג כלשהו שזה רק הוא וכלבו ומישהו בחולצה צבעונית רוכב עם מצלמה על אופניים לאורך השבילים.

או אברך צעיר מקהילת קרעטשנעף, צועד בדד בשבילים, נושא פניו השמימה, מתפלל ובוודאי מבקש מבורא עולם שיביא מזור לחוליו, שיתיר נדריו או שסתם יאיר דרכו בין פיתויי העולם הזה. (כן, אני יודע שהוא מדבר בטלפון, וזה כנראה לא שיחה עם ריבויינו-של-עויילם, אלא יותר סביר עם איזו מרת חנה-לאה, שהיא אשת איש, או סתם מברר מה השער היציג של הדולר)


cd
ראשית רכיבה אני שם פעמי לעבר הגבעה המשקיפה על כל השטח, לעבר מגדל השמירה הישן. מגדל שנבנה בתקופת המאורעות של 1936-39 כדי לשמור על חקלאי המושבה רחובות מפני ערביי רמלה והכפר השכן סתרייא. פעם בימיו הטובים נודע המגדל בשם "מגדל הליצן" בשל צורתו המזכירה למישהו פני ליצן, או לחילופין "המגדל הפאלי" (למי שדימיונו מוגבל ולא רואה כאן ליצן ומראה המגדל מזקיר לו משהו אחר). קצת עצוב לראות את המגדל המוזנח הזה שהפך ברבות השנים למשהו בין מזבלה לבין בית מחסה לסטלנים. ליצן עצוב.
 


טיפוס קצר ואני למרגלות המגדל, משקיף על הנוף הנפרש סביב לכל עבר. שדות יבשים שנקצרו לא מכבר, טרקטור שהופך את האדמה ומכין אותה לזריעה מבעוד יום. מבט על שרידיהם החרבים של בתי האריזה של פרדס בילמס, ואפשר רק לדמיין את הנוף בימים ההם של מושבת הבילויים רחובות, כאשר כל השטח היה נטוע בפרדסים מוריקים.
מרחוק, במורד השביל, מתנהל לו בנחת עדר צאן שנותן לתמונה נופך פסטורלי ואני נזכר בשירה של עפרה חזה:
מעל המגדל סביב אשקיפה 
עיני תגמע המרחקים 
ארץ רוגעת בדמי הליל 
הו, שומר, מה מליל

חליל רועים ירון 
גולשים עדרי הצאן 
מה לי ומי לי עוד, כנען
רוח מים המה 
בין שיבולי קמה 
מה לי ומי לי עוד, כנען
נכון, זה לא דמי הליל ואת שיבולי הקמה כבר קצרו מזמן, אבל מה לעשות – נוסטלגיה לא מתחשבת במציאות.
cd
גלישה מהירה במורד הגבעה אל עבר העדר וזה שוב, רק אני והאופנים, אני ואוויר צונן המנדף את אגלי הזיעה שכבר מתחילים לכסות את המצח, אני ומגדל השמירה הישן. אני, וגם עדר כבשים הפוסעות בשביל, עֵדֶר עֻלְפֶּה, שֶׂה וּגְדִי, זְהַב-הָדָר שָׂמֵחַ, במילותיו של טשרניחובסקי, מרימות ענן אבק ומותירות אחריהן שלל זיתי-גללים וערב רב של עקבות טבועות בחול.



 וכבקרת רועה עדרו, במרכז המרחב הכמעט אינסופי מהלך לו בנחת הרועה, מקל רועים בידו, משועמם אֶפֶּעס, ורק מנגינת חליל רועים מסתלסלת הממלאה את האוויר חסרה בשביל להשלים את התמונה הפסטורלית הזו. נו, טוף, בימינו, אם נשמעת מנגינת רועים, זו בוודאי לא מנגינת שיר רועים נוסטלגי עם "הו-הו" בביצוע שרה'לה שרון וחיליק מהרפת, אלא במקרה הטוב זה יהיה מקסימום "צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח" מתוך שיר אהבה בדואי - אם אנחנו רוצים להישאר רומנטיים, או קטע של אום כולתום או עבדול וואהב ביו-טיוב מהטלפון הנייד, אם רוצים להיות מציאותיים ועדיין להישאר בתחום הנוסטלגיה.


וכשהן חוצות את השביל, אני נזכר ב"הכבש הששה עשר" של יהונתן גפן –
העדר עובר מעל לראשי 
ונעלם מאחורי הגב 
וכל כבש שעובר דומה בדיוק 
לכבש שעבר פה לפניו

כבש ראשון וכבש שני
כבש שלישי ורביעי
כדורים של צמר, כולם דומים
עוברים כבש שמיני וכבש תשיעי
ואני ממשיך לספור וחושב רק מה יקרה כשיגיע הכבש הששה עשר. במקור זה הכבש בו נרדמים, אבל כאן בשביל חולף הכבש הששה עשר, השבעה עשר, העשרים והארבעים ושבעה, וכלום. העדר מתגלגל לו בקצב איטי צעד אחר צעד אחר צעד, כמו יש לו את כל הזמן שבעולם, מלחך את שארית העשב הירוק אבל בעיקר את הצהוב היבש (ככה כנראה מכינים גבינה צהובה). והרועה ממשיך להתהלך עם מקלו בידו כשכל מה שמטריד אותו בחיים זה לאן נעלם הכבש הששה עשר.

cd
רק אני והאופניים.
והשועל.
שועW בשבילכם, במבטא ברזילאי.

ראיתי פעם שועאו
שועאו בקרנבאו,
לא סוס, לא כלב ים או סתם חמור
ארנבת, תרנגול או סתם גמל.
אולי זה מוזר, עכשיו אני נזכר
ראיתי פעם שועאו בקרנבאו.
(שועל בקרנבל - להקת כוורת. מילים של דני סנדרסון למנגינה של אנטוניו קרלוס ז'ובים)

אז כן, זה באמת קצת מוזר, ראיתי פעם שועל, ראיתי כמה פעמים שועל. לא סוס, לא כלב ים, לא סתם גמל. שועל. פעם הוא עמד באמצע השביל, מביט בי במבט מתריס כשאני מדווש במעלה הגבעה (להלן מעלה-שועאו) כאילו שואל – ואללאק, מי זה? מה הוא מחפש כאן? וכשראה שאני רציני ועוד מעט מגיע אליו, חמק לו למשוכת הצבר בצד השביל ונעלם בסבך.  בפעם אחרת, יצא לו לפתע מהסבך, חצה את השביל אל השדה הפתוח ונעמד במרחק בטחון בפוזה מאצ'ואיסטית כזו, כמו הלוגו של רב בריח, מסתכל עלי בהפגנת מחאה על המטרד, ורק כשעצרתי כדי לצלם, הפנה לעברי את זנבו וברח. ודווקא היום, הוא לא. כל כך חיפשתי מישהו לקטר בפניו על תעלת בלאומילך ההולכת ונחפרת מול הבית, ודוקא היום הוא בהעדרות. ואז, כשאני מדווש מאוכזב לאורך משוכת הצבר במעלה שועW, אני שומע רחש בסבך, רעש של ענפים נרמסים ומשהו זז שם בפנים, דוחק את ענפי הסבך, רומס את הדרדרים עם הפריחה הסגולה, מסתתר. ורק זוג עיניים שחורות, בורקות, ממזריות, מביט עלי מתוך חשכת הסבך....   ראיתי פעם שועאו, בדרך לסאן-פאוW
טוב לא ממש בדרך לסאן פאוו, מקסימום לכיוון צומת בילו, אבל המבנה ההזוי הזה באמצע השדות, מכוניות מתנגשות באמצע שום מקום עם דגל ישראל ודגל ברזיל מתנופפים ברוח. לא קרנבאו, פאולו? לא סאן-פאו, שועל? אז כן, בהחלט ראיתי פעם שועל וזה בהחלט היה בקרנבל בדרך לסאן-פאול. או לצומת בילו. מה שבא קודם. תבדקו בווייז.


 cd
אז זה אני, ההוא עם הכלב, השועל והכבשים.
והציפורים.
אילו ציפורים היו דוברות כבני אדם 
אלו מן שירים היו ודאי לציפורים 
איזה קרנבל היה לכל המשוררים....
להקות ציפורים עוקבות אחר טרקטור שהופך את האדמה בשדה, מלקטות זרעונים, תולעים והשד יודע מה. ובתוך ההמולה אתה מבחין בהירארכיה שיש בין הציפורים. ראשונים, מיד אחרי הטרקטור, מנתרים העורבים. להקה שטלתנית ואלימה שלא נותנת לאף ציפור אחרת להתקרב לטווח הטרקטור. כמעט ואמרתי כמו בני האדם, גם בינינו יש קבוצה שטלתנית של עורבים לבושי שחורים. ורק הם, העורבים זוכים לבחור לעצמם את מיטב הגרעינים ואת התולעים דלישס, את "הכופתאות" כמו שאמר פעם מי שאמר על חלוקת תקציב שאחרי בחירות. שומרות מרחק בטחון מהעורבים צועדות המָאיינות. ה-angry birds. הן במרחק ביטחון מהעורבים למרות שהן חושבות שמגיע להן, אבל לא נורא, עדיין נותר הרבה מה לנקר בין הרגבים של הקופה הציבורית. רק אחרי עוד כעשרים מטר, צועדות כל יתר הציפורים, מלקטות פירורי שאריות, את מה שנותר לפרולטריון. אז בעצם – כך פתאום אתה מגלה – ציפורים בכל זאת דוברות ונוהגות כבני אדם. וכשאני מתקרב אליהן, כדי למצוא אולי איזו ציפור שטינקרית שתספר סודות מהחדר, הן ממריאות אל על כציפור אחת במשק כנפיים רועש.
וכמו במקור הצרפתי של השיר:
Mais tous ces oiseaux jamais jamais ne parleront
Ils repartiront et quitteront le ciel de mai
Emportant nos secrets
הציפורים הללו לעולם לעולם לא ידברו, ימריאו לשמים ויקחו עמן את הסודות.



cd
האוויר מלא צלזיוסים לוהטים, אבל החקלאים כבר מתכוננים לסתיו. הטרקטור ממשיך לחרוש את השדה ולהפוך את האדמה כדי לא להיתפס לא מוכנים בחורף והציפורים ממשיכות ללקט ליקוטים.
כמו הנמלים.
גם הנמלים מתכוננות לחורף כבר בלהט הקיץ. אינספור נמלים מתרוצצות במרץ על פני השביל. בד"כ אנחנו לא שמים לב אליהן ורומסים אותן תחת הגלגלים בלי לתת את דעתנו, אבל כשהרכיבה רוגעת ונינוחה אתה רואה אותן, חרוצות כמו בסיפורים. הן מתרוצצות, סוחבות, מושכות, נותנות כתף לאחיותיהן, מביאות גרעינים, שלפי שיבולים, כל מה שאפשר להפיק ממנו אוכל בעונה הגשומה. פתח הקן נראה כמו תחנת רכבת רוחשת, יש הבאות יש הולכות, יש שומרות ויש סוחבות, מביאות סחורה. דומה שלכל נמלה יש תפקיד המיועד לה, ובניגוד לנו, בני האדם, אף אחת לא יושבת בצד ומשגיחה, אף אחת אינה סתם מנהלת עבודה. ומיהו העצל שהלך אל הנמלה? כמו במשלי לה-פונטיין, גם על השביל מקפצים, רוקדים, מצרצרים בעליזות, מסתלבטים ועולצים הצרצרים. וכמו חווה אלברשטיין בשירו של מנוס האג'ידאקיס – "הצרצרים בקיץ שרים להם, ימים קצרים בקיץ עוברים להם, והנמלה תשיר בקול עצוב מאוד, כנר יקר - זמרת כבר - עכשיו אולי תרקוד!" והם רוקדים, מקפצים מנתרים כאילו אין מחר, כאילו אין לה-פונטיין.




cd
ויש  כאלה שהיו, השאירו עקבות ונעלמו, עם הסודות. כמו הציפורים.


 
ערב רב של עקבות נותרו בחול. מקלעת אינסופית של טביעות רגל, טביעות טפרים, טביעות נעל וטביעות צמיגים. זוחלים, עורבים, הולכי על ארבע, הולכי על שתים, נוסעי על ארבע ורוכבי על שנים. כל מי שעבר כאן הותיר עקבותיו בחול. פסים ארוכים ומצטלבים של טביעות בחול שאינך יודע מאין באו ולאן הלכו.
הז'אנר הפשוט הוא של הלטאות, החרדונים והחומטים. אלה עומדים להם על השביל, ראש זקוף, מביטים לשמיים בצוואר מתוח, כמו אנגלים בככר טרפאלגר ביום שמש חם עם 7 מעלות, אבל כשאני מתקרב אליהם, הם תופסים פחד, פותחים בספרינט וחומקים במהירות לעבר השיחים, מותירים אחריהם רק עקבות בחול, טביעות רגלים עם פס מתמשך של זנב המשתלשל בין הרגלים. אלה עוד בסדר. ראית אותם כשהחלו לרוץ וראית אותם נעלמים בקו הסיום ואתה רגוע.






אבל יש גם זוחלים שלא ראית, אשר הותירו מעין צמה טבועה בחול, צמה מתמשכת  של צורת §  החוצה את השביל מצידו האחד אל צידו השני. אלה הם זוחלים שאתה שמח שלא פגשת.







cd
ויש גם כיסאות. שזה כבר סיפור בפני עצמו. תאמרו, סתם מזבלה שזורקים בה כסאות ישנים. אבל זה ממש לא. כמו הציפורים, גם הכיסאות מצפינים איזה סיפור שאתה מנסה לפענח.
יש סיפורים ברורים. כמו הכיסא המשקיף על נוף השדות בצילו של עץ רחב נוף, שמישהו שם אותו מן הסתם בשביל להסתלבט ולתפוס ראש. או הכורסא הסגולה בעיבורו של שדה הקוצים, גם כן מקום טוב לתפוס ראש.





 אבל זוג כיסאות הניצבים אחד מול השני, כאילו היה כאן (בלילה מן הסתם) דו שיח בין שני אנשים, ואתה רק שואל עצמך WTF- ,  מה הם חיפשו כאן, על מה הם דיברו. (נשבע בנקיטת חפץ שלא נגעתי בסידור הכיסאות) ורק שרידיו של בקבוק באנג משומש הזרוק לידם מספרים שהם לא ממש דיברו. למחרת, אגב, היו כבר שלושה כיסאות. After party.






ויש גם כיסאות שאין להם הסבר. לא להם ולא איך הגיעו לאן שהגיעו.



cd
בדרך חזרה, ליד בית העלמין, נתקלתי בלוויה של חיפושית. אם תרצו – debugging.


cd

וכבר כמה רכיבות לא ראיתי את השועW. בהתחלה, כשלא ראיתי אותו ביום ששי, חשבתי אולי יצא שבת. אבל כשגם בהמשך לא ראיתי אותו, אני מתחיל לדאוג לו. אולי הוא חולה, כי העורב הזקן, ההוא מכנופיית העורבים ההם שניתרו אחרי הטרקטור, פצח בשיר והפיל לו גבינה, כמו אצל איזופוס, אבל גבינה  מקולקלת? אולי נחטף, ועכשיו הוא מונח לו אחר כבוד על שולחנו של איזה חייט טרף שמכין מזנבו צווארון למעיל של בז'ז'ינה?
cd

כן, אני זוכר, ראיתי פעם שועל בקרנבל....



הערה לגבי הצילומים:
התמונות צולמו במספר הזדמנויות של רכיבה או הליכה, בין אם במצלמת הטלפון ובין אם במצלמה הקטנה שנמצאת אתי ברכיבות, כולן בטריטורית המחיה של השועW, בשטחים הפתוחים סביב רחובות, בין הכביש העוקף המזרחי לכביש 40 .

כל התמונות פרט לתמונה הישנה של מגדל השמירה (מהאינטרנט) צולמו על ידי, האיורים הורדו מהרשת ועובדו קצת בפוטושופ.


2 תגובות: